תורה מול חיים - המשך

שאלה

לר' שרלו שלום וברכה.

בעבר שאלתי את הרב לגבי ההגדרה של "תורה שהיא דרך חיים" והבאתי לדוג' דיון על שמיעת קול אישה ברדיו שאינינו מכירים.

דייקת בדברי ואמרת שמה שהתכוונתי זה האם הולכים רק אם הנמצא בספרות ההלכה, או הולכים בעיקר עם זרם החיים מסביב ע"פ הכללים הידועים בהלכה.

אמנם, אני התכוונתי לשאול היכן אנו שמים את הדגש העיקרי? האם על דרך החיים האידאלית שהתורה מנחה, או שאנו שמים את הדגש העיקרי על זרימת החיים בה אנו חיים, המציאות בה אנו חיים?

כמובן שאי אפשר לפסוק הלכה מבלי להתבונן במציאות, מצד שני אי אפשר להיות פוסק הלכה מבלי להיכנס לאוהלה של תורה.

מדבריך הבנתי שתי דברים. א- לא הבנת את דבריי, ותיארת הדרך של קדושה שתיארתי בתור צימצום האדם, דבר שלא בא בחשבון. וזה כנראה בגלל חוסר הבהירות בדבריי, שאותם הבהרתי בשאלה זו למעלה.

ב- לפי גישתך ל"תורה שהיא דרך חיים" היא בעיקר בנתינת דגש שווה ערך, ולדעתי אף מעבר, לרצונתיו של האדם לרצון התורה.

לפי דעתי הסבר המדרש צריך להיות אחרת. אנסה לבאר על פי הבנתי בהגות של המהר"ל והרב קוק. יסוד בסיסי הוא שיש לאדם צד גשמי וצד אלוקי. הצד הגשמי הוא טבעי והצד הרוחני הוא על טבעי. (לצורך העניין הצד הגשמי למשל הוא התענגות מאישה וקולה.) ועם ישראל הוא עם שתכונתו הרבה יותר על טבעי משאר האומות ולכן התורה הייתה, שהיא על טבעית, היא חלק אינטגרלי מאיתנו. ועל כך בא המדרש לומר שלישראל הייתה אחיזה בתורה כבר לפיי כן בהרגשותיהם, רצונותיהם, והשאיפות שלהם, ולכן במתן תורה זה היה כאילו בכפייה, כי בתכונותינו היינו חייבים לקבל את התורה. ובעצם על פי גישה זו, התורה כולה כבר הייתה טמונה בעם ישראל, רק כדי להוציא אותה לפועל היינו צריכים את התורה שתדריך אותנו לכך, וכל מה שהיה לנו לפני כן זו אחיזה של שתי טפחים. (לפי פירושי, הכוונה באחיזה זה היכולת לבטא את הדבר בסדר הנכון, כי ללא אחיזה אין סדר.)

אך יש להדגיש שיש חשיבות מרובה בשילוב של הנפש והגוף, כי המטרה היא להעלות את הגשמיות לרמה של קדושה. הקדושה בדרך כלל מתגלה בעולם הרוח ובעולם החומר מתגלים היצרים והתאוות, אך ישראל קיבלו את התפקיד המיוחד לגלות את הקדושה בעולם הרוח והחומר גם כאחד. ולכן, כאשר ההנאה החומרית מכוונת כראוי לכיוון של קדושה יכולה להיות שותפות של ממש עם הקב"ה לגלות את הקדושה בעולם, וזה למה למשל מקדשים על היין.

לאחר

תשובה