שמירת שבת

שלום
אשריך, רבי עקיבא בגיל ארבעים רק התחיל ללמוד קרוא וכתוב עד שנעשה לאחד מגדולי הדורות כך שאף פעם לא מאוחר ויש לך לאן לשאוף ...
אתה צריך לקנות פלאטה לחימום מאכלים ( בערך 80 ש"ח ) שעון שבת למזגן, בקבוק יין , 6 לחמניות/ פיתות , 2 נרות נר קלוע להבדלה. וספר פניני הלכה שבת.

עד שתקנה אני מעתיק לך את העיקר מהספר באתר ישיבה ותשלים לבד את שאר ההלכות באתר ישיבה

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=431

בהצלחה אייל משה

מצוות הדלקת נרות שבת
מצווה מדברי חכמים להדליק נר לכבוד שבת, ושלושה טעמים למצווה: א) לכבוד שבת, שאין סעודה חשובה בלא אור. ב) לעונג שבת, שכל שאינו רואה את מאכליו אינו מתענג בהם.

ג) לעשות שלום בבית, שכל שאינו רואה את רהיטיו וחפציו, נכשל בהם, ונעשה רוגז וכועס. וכל כך חשוב להאיר את שולחן השבת, עד שאמרו חכמים, שמי שאין לו כסף לקנות נר למאור, יחזר על הפתחים לבקש צדקה כדי לקנות נר (שו"ע רסג, ב).

ב - מקום ההדלקה ועל מי המצווה להדליק


מצווה שיהיה אור בכל החדרים שצריך להשתמש בהם בליל שבת, כדי שבני הבית לא ייכשלו בדרכם. אולם עיקר המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, מפני שעל ידי קיום הסעודה לאורם, מכבדים ומענגים את השבת, ולכן על נרות אלו מברכים (רמ"א רסג, י; מ"ב ב). ואם בפועל מתפשט אור לשאר החדרים מנורות חשמליות שבבית או מפנסי הרחוב, אין צורך להדליק בהם נרות.
הנרות צריכים להאיר עד סיום הסעודה, ולכתחילה יש לדאוג שיישאר אור עד שהולכים לישון (שש"כ מג, יז). כיום שיש אפשרות להדליק נורה חשמלית, לכתחילה יש לדאוג שיישאר בבית אור כל הלילה, כדי שהקם בלילה לא יתקל בדרכו.
מצוות הדלקת נרות שייכת לכל ישראל, גברים ונשים, נשואים ורווקים, שהכל חייבים לכבד ולענג את השבת. אלא שבין בני המשפחה, האשה קודמת במצווה זו, מפני שהיא בעלת הבית והיא האחראית על ניהולו, לפיכך לה הזכות לקיים את המצווה שנועדה ל'שלום בית', ובהדלקתה יוצאים כל בני ביתה. אך אם האשה מתעכבת, וזמן השקיעה מתקרב, מוטב שבעלה או אחד מילדיה ידליק נרות ולא יכנסו לספק חילול שבת בהדלקת הנרות (שו"ע רסג, ב; מ"ב רסב, יא).
מזה שהאשה קודמת לאיש במצוות הדלקת נרות, אפשר ללמוד כי עיקר השלום שבבית תלוי באשה. ואף אור התורה והאמונה שורה בבית בזכות האשה, שעל ידי הכרתה הפנימית המיוחדת היא יודעת להאיר לבעלה וילדיה את דרך האמונה, ומכוונות אותם ללמוד תורה בשקידה. וכפי שאמרו חכמים: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים", שהן שולחות את ילדיהן ללמוד תורה בבית הכנסת, ומעודדות את בעליהן להאריך בלימוד בבית המדרש וממתינות להם עד שיחזרו (ברכות יז, א). אמנם כאשר האשה אינה יכולה להדליק את הנרות, ידליק האיש את הנרות, שכן בדיעבד, אף הוא יכול לעשות שלום בבית, ולהשכין בבית אווירה של אמונה ותורה.
מי שאשתו נעדרת מן הבית, כגון שהיא בבית חולים או שנסעה לצורך אחר, והוא נשאר בבית, חובה עליו להדליק נרות בברכה. ואפילו אם יש לו בת גדולה, עליו המצווה להדליק את הנרות, מפני שהוא בעל הבית. ואם ירצה, יוכל לבקש מבתו שתדליק את הנרות עבורו ועבור שאר בני הבית (שש"כ מג, הערה מו).


ברכת ההדלקה
שני מנהגים ישנם בזמן ברכת הנרות. יש נוהגות לברך לפני הדלקת הנרות, כפי ההלכה בכל המצוות, לברך לפני קיום המצווה. לפיכך מברכות תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת", ואח"כ מדליקות את הנרות. וכך נפסק ב'שולחן ערוך', וכך נוהגות חלק מיוצאות ספרד (שו"ע או"ח רסג, ה; יבי"א ב, טז).
ויש נוהגות לברך אחר ההדלקה, משום שלדעת כמה פוסקים, על ידי הזכרת השבת בברכה, הנשים מקבלות את השבת, ואם כן אשה שתברך לפני ההדלקה לא תוכל אחר כך להדליק את הנרות (בה"ג). ואף שלדעת רוב הפוסקים, אם האשה תתנה בליבה שלא תקבל את השבת בעת הברכה - תוכל לברך ולאחר מכן להדליק את הנרות, לא רצו הנשים להדליק את הנרות לאחר שאמרו את הברכה והזכירו את השבת, ונתפשט המנהג ברוב הקהילות שנשים מדליקות תחילה את הנרות ואח"כ מברכות עליהן ובעת הברכה מקבלות את השבת. והרבה פוסקים אחרונים חיזקו ואישרו את מנהגן. וכדי שהברכה תחשב לפני המצווה, נוהגות הנשים לכסות את עיניהן בעת הברכה, ורק לאחר הברכה פוקחות את עיניהן ונהנות מאור הנרות. וכך נוהגות כל יוצאות אשכנז (רמ"א רסג, ה), וחלק מיוצאות ספרד, וכפי שפסקו החיד"א (מחזיק ברכה רסג, ד), ו'הבן איש חי' (ש"ש נח ח). וכך נהגו במרוקו ובבל ובעוד מקומות. למעשה, נכון לכל אשה לנהוג כמנהג משפחת אמה.
כאשר גבר מדליק נרות, כגון שהוא רווק או אלמן, יברך לפני הדלקת הנרות, מפני שמנהג הגברים לקבל על עצמם את השבת אחר תפילת המנחה בקבלת שבת בדיבור (שש"כ מג, ל).

- תפילות השבת
תפילת עמידה של שבת כוללת בתוכה שבע ברכות. נוסח שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כנוסח תפילת עמידה של חול; ובמקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות אומרים ברכה אחת מיוחדת על קדושת השבת, בה אנו מבקשים שירצה ה' במנוחתנו ויקדשנו במצוותיו, וחותמים: "ברוך אתה ה' מקדש השבת". לפתיחת הברכה תקנו חכמים נוסח מיוחד לכל תפילה, 'אתה קדשת' לתפילת ערבית, 'ישמח משה' לשחרית, 'אתה אחד' למנחה. ומי שטעה והחליף את הברכות הללו זו בזו, כגון שאמר בערבית את נוסח המנחה, יצא ידי חובתו, הואיל ועיקר נוסח הברכה משותף לכולן (שו"ע רסח, ו; מ"ב יד).
אמנם מעיקר הדין היה אפשר לומר בשבת את כל הברכות שאומרים ביום חול, ולהוסיף ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא שמשום כבוד השבת לא רצו חכמים להטריח ולהאריך את התפילה (ברכות כא, א). ועוד, שאין מתאים לבקש בשבת על ענייני השעה שעלולים לגרום לאדם צער (תנחומא, רש"י ורמב"ם). לפיכך, תקנו חכמים לומר במקום שלוש עשרה הברכות האמצעיות ברכה אחת. אלא שאם טעה והתחיל לומר ברכות של חול, ונזכר באמצע אמירת אחת הברכות שהיום שבת, מסיים את אותה הברכה ורק אח"כ יחזור לנוסח השבת. שהואיל ומעיקר הדין היה אפשר לומר את ברכות החול, כיוון שכבר התחיל לומר את הברכה, מן הראוי שיסיים אותה (שו"ע רסח, ב). ואם טעה ולא אמר את ברכת השבת, כל זמן שעדיין לא סיים את תפילתו, יחזור לברכת השבת וימשיך משם עד סוף התפילה. אבל אם כבר סיים את כל תפילתו, אפילו אם עוד לא פסע לאחריו, יחזור להתפלל את כל התפילה מתחילתה (שו"ע רסח, ה).
עוד תפילה קבעו חכמים בשבת, תפילת מוסף, שנתקנה כנגד הקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בשבת. גם בתפילה זו שלוש הברכות הראשונות והאחרונות כנוסח שאר התפילות, ובאמצע תקנו ברכה מיוחדת על קרבנות המוסף וקדושת השבת. 1

יב - ויכולו
בתפילת עמידה של ליל שבת אומרים 'ויכולו', היינו את שלושת הפסוקים המספרים על שבת בראשית הפותחים במילה 'ויכולו': "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלוֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלוֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, א-ג).
אמרו חכמים (שבת קיט, ב), כל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת, כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. מגמת הבריאה שיתגלה ה' לעולם ומתוך כך יברך אותו, וזה עיקר עניינה של השבת. וכשיהודי מעיד על בריאת העולם ועל קדושת השבת באמירת 'ויכולו' - הוא מגשים את מגמת הבריאה, ועל ידי כך מתווספת ברכה לעולם.
עוד אמרו חכמים (שם), כל האומר 'ויכולו' בתפילת ערב שבת, שני מלאכי השרת המלווים לו לאדם, מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיהו ו, ז). עניין השבת קשור לתשובה, והדבר מתבטא באותיות הזהות המרכיבות את המילים 'שבת' ו'תשובה'. אכן בשבת אנו נזכרים בבורא העולם וחוזרים ושבים אל כל השאיפות הטובות שבנשמתנו. והאומר 'ויכולו' בערב שבת, מבטא את עומק משמעותה של השבת, ומתוך כך הוא זוכה לתשובה אמיתית ועוונותיו מתכפרים.
בנוסף לאמירת 'ויכולו' בתפילת לחש של ערבית, כל הציבור חוזר לומר 'ויכולו' אחר תפילת עמידה בקול רם ובעמידה (שו"ע רסח, ז). והטעם, שאם חל יום טוב בשבת, נוסח תפילת ערבית כנוסח תפילת יום טוב ומזכירים בה את קדושת השבת במילים ספורות בלא לומר 'ויכולו'. כדי שלא להפסיד באותן השבתות את אמירתו, תקנו לומר בכל שבתות השנה אחר התפילה 'ויכולו'. ויש מוסיפים עוד טעם לאמירתו - להעיד בציבור על בריאת העולם. 2
בנוסף לכך, אומרים 'ויכולו' פעם שלישית בקידוש. וכן מצינו פעמים רבות, שדבר חשוב אומרים שלוש פעמים.

כיצד מקיימים מצוות זכור

מן התורה כל המזכיר בשבת את קדושתה שהיא זכר לבריאת העולם ויציאת מצרים, קיים את מצוות 'זכור'. אלא שרצו חכמים, שכל ישראל יקיימו את מצוות 'זכור' בנוסח מושלם ומדויק, לפיכך התקינו 'אנשי כנסת הגדולה' נוסח ברכה על קדושת השבת, וכדי שיאמרו את הקידוש בכבוד ועונג - תקנו לאומרו על כוס יין סמוך לסעודה. ויש אומרים שזו מצווה מהתורה להזכיר את קדושת השבת על מאכל או משקה שיש בו עונג ושמחה. 1 נהגו להוסיף ולומר לפני ברכת הקידוש את פסוקי 'ויכולו' (בראשית ב, א-ג; עיין לעיל ה, יב).
לדעת הרבה פוסקים, בנוסף למצווה להזכיר את השבת בכניסתה, מצוות 'זכור' מחייבת גם לזכור את השבת ביציאתה. בכניסתה המצווה להזכיר את קדושתה ומהותה, וביציאתה המצווה לעמוד על ההבדל שבין קדושת השבת לימי החול. לפיכך, גם ההבדלה שאנו אומרים בצאת השבת, לדעת הרבה פוסקים, היא מצווה מהתורה. אלא שכמו בקידוש, מהתורה אפשר לצאת בדיבור, וחכמים תקנו לומר את ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, מ"ב רצו, א, ועיין להלן ח, א).
הוסיפו חכמים ותקנו לומר קידוש ביום, כדי לכבד בו את יום השבת ולייחדו משאר הימים, שעל ידי שפותחים את הסעודה בקידוש, ניכר שזו סעודה חשובה ומיוחדת ונזכרים בקדושת השבת. וכיוון שאין מקיימים בו את מצוות 'זכור', לא תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת לכבוד השבת, אלא מברכים על כוס יין "בורא פרי הגפן", ונוהגים לומר לפני הברכה פסוקים מעניין השבת. קידוש זה נקרא 'קידושא רבה' (קידוש גדול) בלשון סגי נהור, שכן קידוש הלילה הוא החשוב (מ"ב רפט, ג).
אף שסעודת היום חשובה מסעודת הלילה (כמבואר להלן ז, ד), מכל מקום את מצוות 'זכור' אנו מקיימים בקידוש הלילה, משום שמצווה לזכור את השבת סמוך לכניסתה, ולכן אחר שסיים אדם את תפילתו יזדרז לקיים את מצוות הקידוש (שו"ע רעא, א; ג). מי שלא קידש בליל שבת, לא הפסיד את המצווה, ויקדש ביום לפני סעודת שחרית, ויאמר את ברכת הקידוש של הלילה בלא פסוקי 'ויכולו' הקשורים לליל שבת (שו"ע ורמ"א רעא, ח). אם גם לפני סעודת שחרית לא קידש, כל זמן שלא שקעה החמה, עדיין מצווה עליו לקדש, ויקפיד לאכול אחר הקידוש (כמבואר להלן הלכה י).
כיוון שמן התורה יוצאים בהזכרת השבת בדיבור, יש אומרים שבברכה האמצעית שבתפילת ערבית של שבת כבר מקיימים את מצוות 'זכור' מן התורה (מ"א). אולם היו שפקפקו בזה משתי סיבות: האחת, שאין רגילים לכוון בתפילה לצאת ידי מצוות 'זכור', ולהלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה (שו"ע או"ח ס, ד). השנייה, שיתכן שצריך להזכיר בקידוש שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, ואילו בתפילת שבת אין מזכירים את יציאת מצרים יחד עם קדושת השבת. לכן בפועל גם את המצווה מן התורה אנו מקיימים כדברי חכמים בקידוש על היין (מ"ב רעא, ב, ובאו"ה שם), בנוסף לכך, כבר למדנו שיש סוברים, שמהתורה צריך לומר את הקידוש על היין (הערה 1).

ג - קידוש על היין
תקנו חכמים לומר את הקידוש על היין, מפני שהוא המשקה החשוב ביותר, שהוא גם מזין וגם משמח. וכן מצינו בכמה מצוות שיש בהן שמחה, שתקנו חכמים לומר ברכה על כוס יין, כמו ברכת האירוסין, שבע ברכות הנישואין וברכה שאחר ברית המילה. מעמדו המיוחד של היין בא לידי ביטוי בכך שתקנו לו ברכה מיוחדת, שעל כל המשקים מברכים בתחילה 'שהכל' ולבסוף 'בורא נפשות', ואילו על היין מברכים בתחילה 'בורא פרי הגפן' ולבסוף ברכה אחת 'מעין שלוש'. הלכה נוספת שמבטאת את מעמדו של היין, שלמרות שברכתו שונה מברכת שאר המשקים, בברכת היין נפטרים כל שאר המשקים.
לכתחילה, כדי להדר במצווה, יש לקדש על יין משובח שטעמו חביב על המקדש. מי שאין לו יין, בלילה יקדש על הפת, וביום יקדש על משקה אלכוהלי כבירה לבנה או וודקה. ואם גם משקה כזה אין לו, יקדש על הפת. 2
באמירת הקידוש על היין יש משמעות עמוקה. בדרך כלל הקדושה מתגלה בעולם הרוח, בכובד ראש ורצינות. ואילו בעולם החומר, בולטים יותר היצרים הרעים, התאווה, הגאווה והליצנות. ולכן פעמים רבות נוטים אנשי הרוח שמבין אומות העולם, להתרחק מהשמחה והצהלה העלולות לגרור את האדם לתאוות גשמיות מגונות. לא כן בישראל, שאנו מקדשים את השבת על היין, לבטא בזה שקדושת השבת מתגלה בעולם הרוח ובעולם החומר כאחד; והשמחה והצהלה, כשהן מכוונות כראוי, יכולות להיות שותפות ממש לגילוי הקדושה בעולם. וזה עניינה של השבת, לגלות את הקדושה בלימוד התורה ובסעודות שבת, בתפילה ובקידוש על היין. וזהו שאמרו חכמים (פרקי דרבי אליעזר יט): "כל המברך ומקדש על היין בלילי שבתות מאריכים לו ימיו בעולם הזה ולעולם הבא".

ד - היינות הכשרים לקידוש
דיני היין נלמדים מדין היין שהיו מנסכים על גבי המזבח בזמן שבית המקדש היה קיים, וכל יין שפסול לניסוך מפני שיש בו גנאי, גם לקידוש הוא פסול. למשל, יין שהיה מגולה במשך כמה שעות, כגון שהיה בכוס שאינה מכוסה או בבקבוק פתוח - נפסל לקידוש. וכן יין שריחו רע - פסול לקידוש (שו"ע רעב, א, מ"ב ג).
אבל יינות הכשרים בדיעבד לניסוך על גבי המזבח, כשרים לכתחילה לקידוש. למשל, יין מתוק מאוד שנעשה מענבים שהומתקו מדי בחום השמש, כיוון שהוא כשר בדיעבד למזבח, הרי הוא כשר לכתחילה לקידוש. וכן מיץ ענבים, כיוון שבדיעבד אם ניסכו בו יצאו, אפשר לקדש עליו לכתחילה. אמנם מצווה מן המובחר לקדש על יין משובח שיש בו אלכוהול והוא משמח (שו"ע רעב, ב, מ"ב ה).
יש יינות שנפסלו לניסוך מפני שעירבו בהם דברים אחרים, אבל לקידוש הם כשרים. למשל, יין שעירבו בו מים פסול למזבח, ולקידוש להיפך, טוב למזוג אותו במעט מים, כדי להטעימו ולהכהות את חריפותו. אמנם את היינות שלנו אין צורך למזוג, מפני שאינם חזקים (שו"ע ורמ"א רעב, ה).
אם עירבו ביין מים, יש אומרים שאם המים רוב, אין דינו כיין ואין מברכים עליו 'הגפן' והוא פסול לקידוש. ויש מקילים בזה כל עוד טעמו כיין. ביינות המוכשרים על ידי הרבנות, מקפידים שהיין יהיה רוב, והרי הם כשרים לכל הדעות. 3
יין מבושל או יין שהוסיפו בו סוכר או דבש פסול לניסוך היין, מפני שהשתנה מצורתו הראשונה. ויש אומרים שכשם שיינות אלו פסולים לניסוך כך הם פסולים לקידוש (רמב"ם). אבל דעת רוב הפוסקים שיינות אלו כשרים לקידוש, מפני שהבישול או הוספת הסוכר נועדו להשביחם. וכן נוהגים למעשה, לצאת ידי חובה ביינות מבושלים וביינות שהוסיפו בהם סוכר כדוגמת קונדיטון. ואפילו מי שיש לו יין טבעי, אם המבושל עם תוספת סוכר טעים לו יותר, עדיף שיקדש על הטעים (שו"ע ורמ"א רעב, ח). בהרבה יינות מתוקים מובחרים, אין מוסיפים סוכר, ומתיקותם נובעת מענביהם, ולכל הדעות יוצאים בהם ידי חובת קידוש. 4
יש אומרים שהיין צריך להיות אדום, ואם הוא לבן - פסול לקידוש (רמב"ן), ודעת רוב הפוסקים, שאפשר לקדש על יין לבן, וכן נפסק בשו"ע (רעב, ד). היו לפניו שני יינות, אדום שאינו טעים כל כך, ולבן משובח, הרוצה לצאת ידי כולם, יערב את הלבן במעט אדום וכך יהיה לו יין טעים ואדום (עדיף למזוג את היין הלבן לתוך האדום, כמבואר להלן יב, י).

ה - שיעור היין בכוס של ברכה
כדי לקיים את מצוות הקידוש צריך שיהיה ביין שיעור שיש בו חשיבות, כדי שיהיה לברכה על מה לחול. שיעור זה הוא לכל הפחות כנפח של ביצה ומחצה (רביעית הלוג), וזה השיעור שצריך להיות בכל 'כוס של ברכה'. ואם היה פחות משיעור זה - לא קיימו את המצווה (שבת עו, ב, פסחים קז, א, קח, ב; מ"א רעא, לב).
מקובל היה להורות ששיעור ביצה ומחצה שכתב הרמב"ם הוא כשיעור 86 מיליליטר (ר"ח נאה). אולם לפי חישובים מדויקים, השיעור המדויק שכתב הרמב"ם הוא 75 מ"ל. ויש מחמירים וסוברים שהביצים של ימינו התקטנו ונעשו כמחצית הביצים של פעם, ואם כן צריך שיהיה ביין שיעור של 150 מ"ל (חזו"א). למעשה, העיקר להלכה שאפשר לקדש על שיעור של 75 מ"ל, ורבים מיוצאי אשכנז מחמירים לכתחילה שיהיה בכוס של ברכה שיעור של 150 מ"ל. 5
לאחר הברכה, צריך המקדש לשתות כשיעור 'מלא לוגמיו', שהוא שיעור שתייה המיישב את דעתו של השותה אותו. שיעור 'מלא לוגמיו' הוא כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת. ושיעור זה הוא לכל הפחות רובה של 'רביעית', כלומר 38 מ"ל לפחות. ואדם שפיו גדול צריך לשתות יותר, כפי השיעור שימלא את פיו. וברוב האנשים הוא שיעור 50-55 מ"ל, וגם האדם הגדול ביותר, אינו צריך לשתות יותר משיעור 'רביעית' - 75 מ"ל.
אם המקדש אינו יכול לשתות שיעור 'מלא לוגמיו', יכול אחד מהשומעים להחליפו בשתיית 'מלא לוגמיו'. בדיעבד, אם המקדש והשומעים שתו יחד כשיעור 'מלא לוגמיו', יצאו ידי חובת הקידוש, למרות שאין אחד מהם ששתה לבדו כ'מלא לוגמיו' (פסחים קז, א; שו"ע רעא, יד, מ"ב עג).

מצוות סעודות שבת
אמרו חכמים (שבת קיח, א): "כל המקיים שלוש סעודות בשבת ניצול משלוש פורעניות: מחבלו של משיח, מדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג". עוד אמרו חכמים (שבת קיח, ב): "כל המענג את השבת ניצול משעבוד מלכויות". והעניין הוא שבלא השבת היינו משתעבדים לגמרי לעול החומרי של העולם הזה. היינו עמלים וטורחים בלא הפסקה כדי לקיים את גופנו ולספק את הנאותיו, שוכחים את הנשמה האלוקית שלנו, ומתקשים להתרומם אל האידיאלים האלוקיים. נטייתנו הרוחנית היתה נחסמת ונאלמת, וממילא היינו שוקעים בכל החסרונות והקלקולים שיש בעולם, שהם הגורמים לכל הפורענויות הקשות. אולם כאשר אדם זוכה להתקשר בכל ישותו אל השבת, ברוח ובחומר, בלימוד תורה ותפילה וגם בעונג שבת ומנוחתה, הרי הוא מתרומם אל מעבר לחסרונות שבעולם, אל עולם הנצח שכולו טוב, וממילא הוא ניצול מכל הפורענויות שבעולם.
העולם החומרי המגושם מלא מעצורים המונעים מהאור האלוקי להתגלות ומהנשמה לצאת אל הפועל. אבל מי שמענג את השבת בתורה ותפילה וסעודות טובות, מקשר את הגוף אל שורשו הרוחני, והחומריות הופכת להיות כלי ביטוי לנשמה ולקדושת השבת. ואז הגבולות והמעצורים שבעולם החומר מתבטלים, והלב נעשה מתוקן, ומתקיימים בו דברי חכמים: "כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו" (שבת קיח, ב).
על ידי הכבוד שמכבדים את השבת בסידור הבית ובסעודות השבת - נעשה החומר קשור לשורשו הרוחני, והברכה נמשכת אליו, וזהו שאמרו חכמים, שהמכבד את השבת זוכה לעשירות (שבת קיט, א). וזהו שאמרו חכמים (שם קיח, א): "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מיצרים", שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד):
"אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד... אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר".

ונחלת יעקב היא בלי מיצרים.
לכאורה קל מאוד לענג את השבת בסעודות טובות, ומדוע הפליגו חכמים כל כך בשכרו, הרי כל אדם אוהב לאכול ולהתענג? אלא שהמצווה היא לענג את השבת ולא את החיך והכרס, כלומר להתענג בסעודות מתוך הכרה בקדושת השבת, באופן שעל ידי הסעודות יתווסף חשק להרבות בלימוד תורה וקיום מצוות. ומי שזוכה לענג את השבת, היינו לחבר את שמחת הגוף עם רוממות הנשמה, זוכה לקדושה וברכה, בעולם הזה ובעולם הבא.
למרות ששבת ויום טוב דומים, יש ביניהם הבדל. מצוות השבת היא עונג, ומצוות יום טוב שמחה. וההבדל הוא שהשמחה גלויה ונראית כלפי חוץ, ולכן מצווה לאכול ביום טוב בשר ולהוסיף בשתיית היין. ואילו העונג פנימי, עמוק ומעודן, ולכן גם מצוות האכילה בשבת מעודנת יותר, ומי שאינו נהנה כל כך מבשר ויין, יכול לענג את השבת במאכלים אחרים. ואולי לכן דווקא הדג מאפיין יותר את מאכלי השבת, שטעמו עדין ועמוק. 1

ב - גדרי המצווה


שתי מצוות ישנן בסעודות השבת. האחת מצוות עונג שבת, שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", ועיקרה מתקיימת בסעודות, אולם גם במה שטועמים בין הסעודות, וגם בשינה של שבת מקיימים את מצוות עונג שבת. המצווה השנייה היא מצוות שלוש הסעודות, שלמדו חכמים מרמזי הפסוקים, שמצווה לקיים בשבת שלוש סעודות (שבת קיז, ב). 2
סעודה ראשונה מקיימים בליל שבת, שנייה ביום השבת בשחרית עד חצות, וסעודה שלישית מחצי שעה אחר חצות היום ועד השקיעה. והאוכל סעודה שלישית לפני כן - לא יצא (שו"ע רצא, ב). מי שלא אכל סעודה ראשונה בליל שבת, יאכל שלוש סעודות ביום השבת. ומי שלא הספיק לאכול סעודה שנייה עד חצות היום, יאכל שתי סעודות אחר חצות, שיש סוברים שאין זמן הסעודות מעכב, ובדיעבד יש לסמוך עליהם (בה"ג, רמ"א רצא, א).
עיקר הסעודה על הלחם שהוא המאכל החשוב ביותר, ומצווה להכין לסעודות מאכלים טובים שאדם רגיל להתענג בהם. בזמן חז"ל היו אנשים מתענגים בתבשיל של תרדים, דגים גדולים וראשי שומים, וממילא מצווה היתה להכינם לשבת (שבת קיח, ב; מ"ב רמב, א). וכיוון שרוב האנשים מתענגים בבשר ויין ומגדנות, היינו פירות טעימים, כתבו הפוסקים להרבות בהם (שו"ע רנ, ב). ומי שאינו נהנה בבשר ויין, יכין לסעודות שבת את המאכלים שמענגים אותו.
עוד כתבו האחרונים על פי הקבלה, שמצווה לאכול בכל שלוש הסעודות דגים. וכמה רמזים נאמרו בזה, שהדגים מסמלים ברכה, והם רומזים לעניין עמוק, שהמים מכסים אותם, ואין עין הרע שולטת בהם. אמנם מי שאינו נהנה לאכול דגים, אינו צריך לאוכלם (מ"א רמב, א).
אף שמידה טובה לאדם למעט באכילה, בשבת מצווה להרבות באכילה, ואין הדבר נראה כרעבתנות, הואיל והאכילה היא מצווה (שבת קיז, ב; שו"ע רעד, ב, מ"ב ו). ובלבד שלא יאכל יותר מדי, שהאכילה היתירה גורמת לעייפות ועצבות. ואלה שאוכלים אכילה גסה וממלאים את בטנם ומתעייפים ונרדמים ואינם עוסקים בתורה, אינם זוכים כלל במצווה, ואינם מענגים את השבת אלא את גרונם בלבד (של"ה שבת נר מצווה לז, ועיין לעיל ה, ג).
אסור לאדם להתענות בשבת אפילו שעה אחת. וגם מי שלא כיוון לשם תענית אם בפועל לא טעם דבר מן הבוקר ועד שש שעות, בנוסף לכך שהתעכב מלקיים את הסעודה השנייה בזמנה, עבר באיסור תענית (שו"ע ורמ"א רפח, א).
חולה שאין לו תיאבון, אינו חייב להרבות בסעודת שבת, שהואיל והאכילה נועדה לעונג, כל שאינו מתענג בה אינו צריך להרבות באכילתו. אבל ישתדל לאכול מעט יותר מכשיעור 'ביצה' לחם. ואם גם כ'ביצה' קשה לו לאכול, יאכל לפחות כנפח 'זית'. ומי שגם אכילה כזו מצערת אותו, לא יאכל כלל (שו"ע רפח, ב; רצא, א). 3

ג - לחם משנה ובציעת הפת
מצווה לבצוע בשבת על שני ככרות, זכר למן הכפול שהיה יורד לאבותינו במדבר ביום שישי לקראת שבת, שעליו נאמר: 'לחם משנה' (שבת קיז, ב). ואכן כל עניינה של השבת כפול, מצוותיה: 'זכור' ו'שמור'. קרבנה כפול - שני כבשים תמימים. עונשה כפול ושכרה כפול. ואף הלחם שעליו בוצעים כפול, לבטא את גדולת היום שמעלתו כפולה (עפ"י ילק"ש בשלח רמז רסא).
המצווה היא שהבוצע יאחז בעת ברכת 'המוציא' את שתי החלות בידיו, אבל מספיק שיבצע אחת, כי בזה שאחז את שתי החלות בעת הברכה, קיים את המצווה לבצוע על לחם משנה. וכך כתבו הרמב"ם ורש"י, וכן נפסק ב'שולחן ערוך' (רעד, א). ויש אומרים שהמצווה לבצוע את שתי החלות, וכן נהגו השל"ה והגר"א. והרוצים לנהוג כך, טוב שיכינו לעצמם חלות קטנות כדי שיוכלו לסיים אותן בסעודה. והמנהג הרווח לבצוע חלה אחת.
מנהגים רבים נאמרו לגבי סדר הנחת החלות בעת הברכה. יש נוהגים להניח חלה אחת על חברתה, ובוצעים את התחתונה (שו"ע רעד, א). ויש נוהגים לבצוע את החלה העליונה (האר"י). ויש נוהגים לבצוע בלילה את החלה התחתונה וביום את החלה העליונה (רמ"א שם). והבוצעים על החלה התחתונה יקרבו אותה אליהם בעת הברכה (מ"ב רעד, ה). ויש נוהגים על פי האר"י, להניח על השולחן י"ב חלות קטנות לכל סעודה (כה"ח רסב, ב).
לכתחילה יש להקפיד שהחלות יהיו שלימות לגמרי, ולכן אין להסיר את התווית הדבוקה לחלה לפני הבציעה, שלא לפגום בשלימות החלה. כשאין לחמים שלימים לגמרי, יש לבחור את הפחות פגומים. בשעת הצורך אפשר להחשיב כלחם משנה גם לחם קפוא (שש"כ נה, יב). כשאין שם לחם שלם אבל יש שתי שקיות שלימות של לחם פרוס, בדיעבד אפשר לבצוע עליהן, שיש אומרים שהואיל וכל הלחם נמצא שם, והשקית מאגדת אותו, הרי הוא כשלם (משיב דבר כא). מי שאין לו ככרות לחם שלימות אלא פרוסות, יברך על שתי פרוסות (שש"כ נה, יז).
גם בסעודה שלישית צריכים לבצוע על שתי חלות, לבטא את עניינה של השבת שהוא כפול (שו"ע רצא, ד). ואם אין שם שתי חלות - יבצע על חלה אחת שלימה, שכן בזמן שירד המן, נשאר לאבותינו במדבר לסעודה שלישית רק כיכר מן אחת (רמ"א שם).

ד - מעלת סעודת היום
הסעודה שמקיימים ביום השבת חשובה יותר מסעודת הלילה, ולכן את המאכלים הטובים ביותר יש לשמור לסעודה השנייה. ואמנם לעניין הקידוש, קידוש הלילה חשוב יותר, כי יש להקדים ולברך על קדושת היום סמוך לכניסת השבת. אולם לעניין כבוד השבת, כבוד היום קודם לכבוד הלילה (פסחים קה, ב; שו"ע רעא, ג).
יש סוברים, שהמכבד את סעודת ליל שבת יותר מסעודת יום השבת צריך להתיירא מעונש, שפגע בכבוד סעודת היום (רש"י גיטין לח, ב). ולכן היו שנזהרו שלא לאכול דגים בסעודת ליל שבת, כדי שלא ייווצר מצב שסעודת ליל השבת תהיה חשובה מסעודת יום השבת (יש"ש שם).
ויש מבארים, שאם יצא שסעודת ליל שבת מכובדת יותר מחמת שניתן להגיש בה תבשילים חמים וטריים, אין בכך פגם. ולכן אין להימנע מלהכין לסעודת ליל שבת דגים שצריכים להגישם חמים, וכן מרק ושאר תבשילים שאם ישהו אותם עד למחרת יתקלקלו, למרות שבפועל יצא שסעודת ליל שבת מכובדת יותר מסעודת היום. אולם בשאר המאכלים, שניתן להגישם הן בסעודת ליל שבת והן בסעודת יום השבת, כמו יין ופירות, יש להקפיד לתת כבוד ועדיפות לסעודת יום השבת. ואצל הרבה אנשים אין בכלל בעיה, מפני שלמרות שמגישים בליל שבת תבשילים חמים וטריים, הם אוהבים יותר את מאכלי היום, כדוגמת החמין והקוגל, שטעמם המיוחד נוצר על ידי השהייתם הארוכה על הפלטה (ערוה"ש רעא, ט).
למעשה, מי שאכן אוהב יותר את מאכלי היום, בוודאי מכבד בכך את סעודת היום. אבל מי שאינו אוהב אותם יותר, צריך להוסיף בסעודת היום מאכלים מיוחדים האהובים עליו, כדי לתת ביטוי לכך שסעודת היום חשובה יותר, ואין צריך לצמצם לשם כך בסעודת ליל שבת.
יש אומרים שראוי לכתחילה מיד לאחר קידוש היום לקיים את הסעודה על הלחם, ולא לטעום לפני הסעודה מזונות ושאר מאכלים. מפני שעיקר מצוות עונג שבת בסעודת השבת, ואם יאכלו לפני כן מאכלים שונים, לא יהיה להם תיאבון לסעודת השבת. ומכל מקום, אין בדבר איסור, שכן גם מה שמענגים את השבת סמוך לקידוש, נחשב בכלל כבוד היום. והעיקר שישאר להם תיאבון גם לסעודה על הלחם, שבה מקיימים את מצוות סעודה שנייה (דרכי משה רמט, ד; באו"ה ב, 'מותר'; ערוה"ש יב-יג).
יש נוהגים לאכול בסעודת שחרית של שבת סעודה קלה חלבית, כדי שישארו ערניים ורעננים ויוכלו ללמוד אח"כ תורה במשך כל היום, ואת הסעודה העיקרית הבשרית מקיימים לפנות ערב בסעודה שלישית (עיין רמב"ם שבת ל, י). ונראה שאף הם יוצאים ידי המצווה, מפני שהעיקר הוא שהסעודה החשובה תהיה ביום השבת.

ה - סעודה שלישית
מי שאין לו לחם לסעודה שלישית, או שקשה לו לאכול לחם, יכול בדיעבד לקיים את מצוות סעודה שלישית במיני מזונות. ואף שאי אפשר לקיים את מצוות סעודה ראשונה ושנייה במיני מזונות (שו"ע רעד, ד), מכל מקום לגבי סעודה שלישית, יש אומרים שעיקרה לתוספת תענוג ולא לשביעה, ואין חיוב לאכול בה דווקא לחם. לכן בדיעבד אפשר לצאת בה במיני מזונות. ואם גם מזונות אין לו, או שאינו יכול לאוכלם, יאכל בשר או דגים. ואם אין לו בשר או דגים, יאכל פירות, ועדיף לאכול פירות מבושלים, שמבושלים נחשבים יותר כסעודה (שו"ע רצא, ה).
לכתחילה צריך אדם לתכנן את אכילתו כך שיוכל לאכול את הסעודה השלישית לתיאבון, ואם מזדמן לו לאכול את הסעודה השלישית סמוך לסעודה השנייה, ימעט באכילת הסעודה השנייה, כדי שיוכל לאכול את הסעודה השלישית לתיאבון. ומי שלא נזהר בזה והוא שבע, יכול לקיים את מצוות סעודה שלישית במעט יותר משיעור 'כביצה' לחם. ובדיעבד, יכול להסתפק אף ב'כזית' לחם. ואם אפילו 'כזית' לחם או מאכלים אחרים אינו יכול לאכול בלא לצער את עצמו, הפסיד את המצווה (שו"ע רצא, א; מ"ב ב).
לדברי הרמב"ם, צריכים לקבוע ברכה על היין בסעודה שלישית, ויש שהבינו ממנו, שכמו שמקדשים על היין לפני סעודה שנייה, כך צריך לקדש לפני סעודה שלישית (טור). אולם למעשה, מצוות הקידוש היא פעם אחת בלילה ופעם אחת ביום, ואין מצווה לקדש על היין לפני סעודה שלישית (שו"ע רצא, ד). ויש אומרים שכוונת הרמב"ם להורות שיש מצווה לשתות יין בסעודה שלישית כדי לענג את השבת. וכן כתבו כמה אחרונים, שטוב להדר לברך על היין בסעודה שלישית (מ"ב רצא, כא).
צריך להתחיל את הסעודה לפני שקיעת החמה, וכל שהספיק לומר את ברכת 'המוציא' לפני השקיעה, קבע סעודה ומותר לו להמשיך בסעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת הכוכבים. אבל אם היה אוכל לפני שקיעת החמה מזונות או פירות וירקות או שותה משקים, כיוון ששקעה החמה צריך להפסיק, מפני שאין בזה קביעות סעודה, וכיוון שכבר התחיל להגיע זמן הבדלה - אסור לו לאכול ולשתות (שו"ע רצט, א; מ"ב ב; ערוה"ש ג-ה; להלן ח, ח).
מי שלא הספיק לאכול סעודה שלישית ושקעה החמה, רשאי להתחיל לאכול עד שלוש עשרה דקות וחצי אחר השקיעה, ואח"כ מותר לו להמשיך בסעודתו אפילו כמה שעות. אבל אחר שעברו שלוש עשרה דקות וחצי מהשקיעה, לא יתחיל בסעודה שלישית. 4
אם היו בסעודה שלישית חתן וכלה ומניין גברים, מברכים בסיומה שבע ברכות. והמזמן, החתן והכלה, שותים מכוס היין אחר ברכת המזון, למרות שכבר יצאו הכוכבים ועדיין לא הבדילו, מפני ששתיית היין של ברכת המזון היא המשך הסעודה שלהם (ועיין להלן ח, ח, שיש נוהגים לשתות יין מכוס של ברכה גם בלא חתן וכלה).

ו - ברכת המזון
תקנו חכמים לומר בברכת המזון בקשה מיוחדת לכבוד השבת - 'רצה והחליצנו', בה אנו מבקשים שירצה ה' במנוחתנו ובקיום מצוות השבת שלנו, ויזכנו לקיים את השבת בלא צער ויגון. וכיוון שהיא בקשה, תקנו לאומרה בברכה השלישית שאף היא בקשה. וכדי לחזור לנושא הברכה מסיימים בבקשה על ירושלים ועל הגאולה, וחוזרים לברכת 'ובנה ירושלים'.
שכח לומר 'רצה' ונזכר לפני שהתחיל ברכת 'הטוב והמטיב', תקנו שיאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת". וימשיך לומר ברכת 'הטוב והמטיב'. ואם כבר התחיל ברכת 'הטוב והמטיב' ונזכר שלא אמר 'רצה', צריך לחזור ולומר את ברכת המזון מתחילתה. שכך תקנו חכמים שיזכיר בברכת המזון את עניין השבת, ואם לא הזכיר - לא יצא ידי חובת ברכת המזון (שו"ע קפח, ו). 5
אמנם כל זה אמור לגבי שתי הסעודות הראשונות, שבהן חובה לאכול לחם לכל הדעות, וממילא חייבים אח"כ לברך ברכת המזון. אולם אם שכח להזכיר את השבת בסעודה שלישית - אינו חוזר, משום שבדיעבד יכול לקיים את מצוות סעודה שלישית במיני מזונות, וממילא אינו חייב לברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר 'רצה' אינו חוזר לברך. וכן הדין למי ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון בראש חודש או בחול המועד, שכיוון שאינו חייב לאכול אז לחם - אינו חוזר (שו"ע קפח, ח). 6
מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית לפני שקיעת החמה וסיים אותה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה', שהולכים אחר התחלת הסעודה. ואם חל ראש חודש במוצאי שבת, ישנו ספק גדול מה יזכיר בברכת המזון. כדי לצאת מהספק, טוב להימנע באותה שבת מאכילת פת אחר צאת הכוכבים, וכך יאמר בברכת המזון 'רצה' בלבד.


כללי הלכות בישול


מלאכת בישול היא מלאכה המכשירה או משביחה דברי מאכל. ואין הבדל אם הדבר נעשה על ידי בישול, אפיה או צלייה. הכלל במלאכה זו הוא, שמכינים את המאכל על ידי חום אש. על ידי החום המאכל מתרכך והטעמים הטמונים בו מתערבבים, ועל ידי כך נוצר טעם חדש, עמוק ובעל גוונים שונים.
בתחילה כל בישול מרכך את המאכל, ורוב המאכלים נשארים רכים בעקבות הבישול. אמנם יש מאכלים שמתקשים בעקבות הבישול כמו ביצה. וכן בצלייה, אף שבתחילה החום מרכך את המאכל, לבסוף הצלייה עושה אותו קשה יותר.
גם מאכלים שניתן לאוכלם ללא בישול, אם הבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. למשל, מים, למרות שהם ראויים לשתייה צוננים, מאחר שהבישול משביחם, אסור לבשלם מהתורה. אבל מאכלים שהבישול אינו משביחם, האיסור לבשלם מדברי חכמים (רמב"ם שבת ט, ג; שעה"צ שיח, קיד).
המבשל באש או בתולדות האש, היינו בדבר חם שהתחמם באש - עובר באיסור תורה. לפיכך, המחמם מחבת על האש, ואח"כ כיבה את האש שתחתיה וטיגן עליה ביצה, למרות שבעת הטיגון המחבת לא היתה על גבי האש, כיוון שחומה נוצר על ידי אש, עבר באיסור תורה (שו"ע שיח, ג, מ"ב יז. לגבי מבשל בחמה עיין בהלכה כה).
וכל המבשל כדרך שרגילים לבשל, עובר באיסור תורה, לפיכך, המבשל במיקרו-גל עובר באיסור תורה, מפני שכיום זהו אחד מדרכי הבישול המקובלים (אג"מ או"ח ג, נב).
לפני שנתחיל לבאר את ההלכות, נקדים שישנם שלושה איסורים במלאכת בישול: א) איסור בישול מהתורה. ב) גזירת חכמים שלא יעשה אדם דבר שעלול לגרום לו להגביר את האש (לחתות בגחלים). ג) גזירת חכמים שלא לעשות פעולה הנראית כבישול. בכל עת שרוצים לדעת אם פעולה מסוימת מותרת, יש לבחון אותה משלושת הצדדים הללו. ונפרט יותר:
א) יש לבדוק אם הדבר אסור מחמת איסור בישול, שכל פעולה שגורמת להפיכת מאכל ממצב חי למבושל אסורה מן התורה (איסור זה וענפיו יבוארו בהלכות ג-יג).
ב) אף שמצד איסור בישול מותר להניח לפני כניסת השבת תבשיל על האש, אסרו חכמים לעשות זאת במקרים שיש צורך להיטיב את חומו של התבשיל, שמא ישכחו ויגבירו בשבת את האש, ויעברו באיסור תורה של מבעיר ובישול. אבל על אש מכוסה, כדוגמת פלטה, מותר להניח תבשיל, כי אין חשש שישכחו איסור שבת ויגבירו את האש (כמבואר בהלכות יד-יז).
ג) גם כאשר נגמר בישולו של התבשיל ואין חשש שיבואו להגביר את האש, אסרו חכמים לעשות פעולה שנראית כבישול. ולכן אסור להניח על גבי האש מאכל קר שנגמר בישולו, אבל מותר להניח אותו רחוק ממקור האש, באופן שאינו נראה כבישול (כמבואר בהלכות יח-כא. ונחלקו אם הנחה על גבי פלטה נראית כבישול ואסורה).

ג - בישול אסור, חימום מאכל מבושל מותר
הכלל היסודי בהלכות שבת הוא, שאסור ליצור דבר חדש. בכל ששת ימי המעשה האדם, שנברא בצלם אלוקים, עוסק במלאכת יצירה ופיתוח, הוא נוטל חומרי גלם מן העולם, מפתחם ומשכללם, וממשיך בכך את מעשה הבריאה. וכשם שהבורא שבת מכל מלאכת הבריאה ביום השבת, כך גם אנו נצטווינו להידבק במידותיו של ה' ולקבוע את השבת ליום מנוחה וקדושה. יום שבו הננו שובתים מכל יצירה חדשה, ועל ידי כך אנחנו יכולים להתבונן בעולם כפי שבראו ה', ולהתגדל באמונה.
גם בהלכות בישול זה היסוד: לבשל אסור משום שהבישול הופך את המאכל לבעל מעמד חדש, ממאכל חי למבושל. אבל אם המאכל כבר מבושל, אין איסור לחממו, משום שהחימום אינו יוצר במאכל מהות חדשה. וגם כאשר החימום משביח את טעמו, אין בזה איסור, שכלל נקוט בידינו: "אין בישול אחר בישול". ולכן השאלה המרכזית בהלכות בישול היא: מתי המאכל נחשב מבושל. שאם הוא נחשב מבושל - מותר לחממו בשבת, ואם לא - אסור לעשות בו פעולה שתסייע לחימומו.
נחלקו בזה גדולי הראשונים. יש אומרים שאם המאכל ראוי לאכילה בשעת הדחק, אין בו יותר איסור בישול. אולם להלכה מוסכם שהמאכל נחשב למבושל משעה שנגמר כל בישולו, וניתן להגישו לפני אורחים בלא צורך להתנצל. ולפני כן, למרות שניתן לאוכלו בשעת הדחק, עדיין הוא אינו מוגדר כמבושל (שו"ע שיח, ד). ואם כן למעשה, ישנה חשיבות מירבית לידיעה האם התבשיל מבושל כל צרכו. שכל זמן שעדיין לא נגמר בישולו, ישנו איסור מהתורה לעשות פעולה שתגביר את חומו ותזרז את בישולו.
למשל, ישנם על גבי הפלטה מקומות חמים יותר וחמים פחות, ואסור להעביר תבשיל שעדיין לא נסתיים בישולו למקום חם יותר. וכן אסור להניח מגבת על המכסה שלו. ואם פתחו את מכסה הסיר כדי לבדוק את מצבו של התבשיל, והתברר שעדיין לא נגמר בישולו, אסור לכסותו שוב במכסה, מפני שכיסויו מקרב את בישולו.
אבל אם התבשיל כבר מבושל כל צרכו, מותר להזיזו למקום חם יותר, ואם פתחו את מכסהו מותר לסוגרו. וכן מותר להניח עליו מגבת כדי להיטיב את חומו. ואפילו אם על ידי כך טעמו של התבשיל ישתבח, כמו למשל בחמין, אין בזה איסור. וכן מותר להוציא מהמקפיא בשר שהתבשל כל צרכו לפני השבת ולחממו (באופן שלא יראה כמבשל, כמבואר בהלכה יח). שכלל יסוד בידינו, אחר שהמאכל הוגדר כמבושל, אין יותר איסור לחממו. (כל זה אמור במאכלים מוצקים, אך בנוזליים יש דיון נוסף, ועל כך נרחיב בהלכות ה-ו).
חמין שהתבשל כל צרכו למרות שיש בו עדיין עצמות קשות, הרי הוא נחשב כמבושל כל צרכו ומותר לכסותו ולהיטיב את חומו. ולמי שרגיל לאכול את העצמות הללו, כל זמן שלא נגמר בישולן, התבשיל אינו נחשב כמבושל