שמירת נגיעה כרת?

שלום

אמנם חיבוק ונישוק אסורים מהתורה אך אין בהם עונש כרת .(מיתה בקיצור ימים או ללא ילדים רח"ל) כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (מצווה השנ"ג) נאמר: "ונכרתו הנפשות העושות", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא תקרבו' [יכול יהו חייבין כרת על הקריבה - תלמוד לומר 'העושות', לא הקרבות].

וכן כתב בשו"ע (יו"ד קפג א ) - הגה: ...אין חילוק בין פנויה לנשואה לענין איסור נדה... כי [כל הבא על הנדה חייב כרת].

הרחבה:
נאמר בספר ויקרא י"ח "ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב" וכתב הרמב"ם "והמצוה השמ"ו היא שהזהירנו[ שלא לבוא על הנדה] בעת טומאתה. כלומר כל השבעה ימים. והוא אמרו ´ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב´. וכל זמן שלא תטבול גם כן אחר השבעה היא נדה. [והעובר על לאו זה אם היה מזיד חייב כרת. ובשוגג יקריב חטאת] קבועה".(ספר המצוות, לא תעשה שמו).

ומכל מקום עונש כרת הוא דווקא במעשה עצמו כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות מצווה השנ"ג - האזהרה שהזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה - כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן. והוא אמרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה.

ולשון ספרא: ",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט).
ושם נאמר: "ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא תקרבו' [יכול יהו חייבין כרת על הקריבה - תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות].

ומובא במסכת שבת יג. תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה כי הוא חייך ואורך ימיך, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו? ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך? אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. - בימי לבוניך מה אצלך? - אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב..

סיפורה של מצוה
בעין דומעות ובגוו שחוח נכנסה האשה למשרדי החברה קדישא. במבטא רוסי כבד המעורב בבכי כאוב סיפרה האשה כי הבוקר נפטר בעלה האהוב, וכי היא מבקשת כי יטפלו בו ויביאוהו לקבר ישראל כראוי. אנשי החברא קדישא אימתו את דבר יהדותו של האיש, והזדרזו לגשת לבית הנפטר ולהתחיל בטיפול בנפטר. שעת ההלוויה נקבעה לשעת אחר הצהרים המאוחרות.
משהגיע שעת ההלוויה הופתעו אנשי החברא קדישא לגלות כי מלבדם נוכחת במקום רק אשת הנפטר ועוד מספר מצומצם ביותר של כמה זקנים, עד שאפילו מנין לא היה. לשאלתם התברר כי לזוג לא היו ילדים, וכי חיו לבדם ללא קרובי משפחה ואין להם יותר מאשר קומץ מכרים. אנשי החברא קדישא קראו בזריזות לכמה מחבריהם שיבואו להשלים מנין לכבודו של הנפטר.
מסע ההלוויה החל כשברקע נשמע קול בכייה של האשה. משהגיעו לבית העלמין הורידו את הנפטר לקברו ועמדו לכסותו. משראתה זאת האשה פנתה אל אנשי החברא קדישא ושאלה האם לא נהגו להספיד, לומר כמה מילים לכבודו של הנפטר?! בתשובה ענו לה כי אכן כך נהגו והיה ראוי כי מישהו ממכריו של הנפטר יספידהו, אולם הם שלעצמם אינם מכירים את הנפטר ולכן אינם יכולים להספידו. אם כך, אמרה האשה, אספידהו בעצמי: "הערשל, הערשל יקירי", האשה עצרה לרגע בנסיון לעצור את הבכי המתפרץ, "הערשל, יודעת אני כי כל ימיך היית מוטרד איך תבוא בפני בית דין של מעלה ואתה לא השארת אחריך צאצאים בעולם הזה, לא קיימת את מצות פריה ורביה ואפילו מי שיאמר קדיש אחריה אין בנמצא. אולם אומרת אני לך הערשל כי אין לך מה לדאוג - לא היה זה אשמתך כי במשך ארבעים השנים בה חיינו ברוסיה הסוביטית לא הייתה לי שום אפשרות להגיע למקוה טהרה, ואילו כשהגענו לארץ כבר הייתי זקנה מידי בשביל ללדת. אמור לבית דין של מעלה כי זכותך ששמרת על טהרה בכל השנים הללו ראויה לעמוד לך כנגד כל קטרוג על כך שלא הולדת ילדים". אנשי החברא קדישא הנדהמים, מששמעו על גדלותו של הנפטר, עמדו כולם כאיש אחד ואמרו קדיש על האיש הקדוש.

בברכה
אייל משה