שאלה
שלום הרב.
אני מבקשת לדעת מה המקום של השמחה וההשתדלות של האדם.
ומה ההבדל בין שמחה - לליצנות
ובין רצינות - לעצבות, כבדות נפשית...
איך אני יודעת שאני בקטגוריה הנכונה של עובדי ה' בשמחה, וברצינות
או שכל הצחוקים והשמחה שלי, בעצם נובעים מליצנות, שאין לה מקום ביהדות....?
תודה רבה מראש.
תשובה
שלום לך
יישר כח על השאלה היפה והחשובה!
אני אקדים ואומר, שבקשר לרצינות ושמחה יש הרבה סוגים של עבודת ה'. יש אנשים שהם 'חמורי סבר', והשמחה שלהם עצורה וכך גם הם עובדים את ה', ויש אנשים שמחים וטובי לב, והשמחה שלהם פורצת וכך הם עובדים את ה'. אלו ואלו חביבים, ומכל אלו ביחד עולה נחת רוח לרבונו של עולם.
האמת שהיה ראוי להאריך הרבה בשאלה החשובה שלך, אבל עקב העומס אכתוב בקיצור, ואם תרצי, את מוזמנת לחזור למייל ואשתדל לכתוב עוד בע"ה
יש כמה נקודות בסיסיות שצריך לזכור בקשר לשמחה ורצינות.
קודם כל - אף פעם לא על חשבון הזולת. לא צחוקים, לא שמחה שלא במקום (כמו שאמרו חז"ל לא להיות 'שמח בין אבלים') בקיצור - גם טאקט, גם עדינות, גם רגישות. זה מאד מאד חשוב. באופן עדין יותר, גם אם כיף לך לקיים מצוות בשמחה פורצת, כשעוזרים למישהו, צריך לשים לב, אולי השמחה שלנו מכבידה עליו, אולי האנרגיות שלנו 'גדולות' עליו.
דבר שני, רצינות בעיקר מתבטאת בשימת לב לכל הפרטים הקטנים. לכן, באופן עמוק, היא כלל לא סותרת שמחה. אפשר לשמוח מאד מאד ובכל זאת לשים לב שכל הפרטים יהיו כמו שצריך. כמו שצריך רגישות שהשמחה לא תפגע בזולת, כך צריך רגישות שהצחוקים והשמחה לא יגרמו חס ושלום לזלזול ב'פרטים הקטנים'. אם מקיימים את ההלכה בכל הדקדוקים שלה (מבלי לומר 'תזרמי וזהו') אז הצחוקים והשמחה רק מוסיפים ומתחברים לשמחת מצוה שהיא דבר יקר עד מאד.
דבר שלישי, והוא העמוק ביותר - לליצנות יש מקום קדוש מאד והוא - הליצנות על עצמינו. האדם נוטה כל כך הרבה לאגואיזם, לשימת עצמו במרכז, לחשיבה בלתי פוסקת על כל מה שטוב [לו] ורע [לו]. הליצנות יכולה לעזור לו לצחוק על עצמו ולהפנות את נקודת המבט כלפי רבונו של עולם. זהו בעצם עומקם של דברי הרמב"ם בקשר לשמחת בית השואבה שמתאימים לימים אלו:
[השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן. עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' וגו':]
טוביה
tsbias@Actcom.co.il