שאלה
אני לא יודעת איך לפתוח את השאלה שלי-הכל התחיל בערך חודש אחרי תחילת הלימודים.הגיעה אלינו לאולפנא ילדה חדשה לפנמיה,בהתחלה לא ממש היינו חברות ואז לאט לאט התחלנו להתחבר,לא עבר חודש ונהיינו חברות ממש טובות.עכשיו אני יספר קצת על עצמי-אני באה ממשפחה שיא המעולה יש לי אחים איכותיים מאוד,אבל אצלנו בבית אין כפיה וההורים פחות דתיים(אמא שלי הולכת עם מכנסיים וכד')וגם אני בשלב מסויים הגעתי ב"ה לאמת-לה'.התחזקתי,חפשתי את עצמי,נמאס לי מהפוזות,השתדלתי לשמור נגיעה להתפלל כל יום,לברך וכו' וכו'(זה לא בא בבאת אחת אני פשוט מקצרת)נחזור לענייננו-אז החברה שלי הזאת(לצורך העניין נקרא לה מיכל)סיפרה לי על החבר'ה שלה וכל הזמן הזמינה אותי אליה עד שפעם אחת באמת באתי אלי והיא אמרה לי שהולכים ל"מסעדה כזאת" נסענו עם כמה חבר'ה(=גם בנים) לתל אביב,למקום שנקרא "מיקיאטו" וכאן התחילה הנפילה הראשונה-המיקיאטו הוא מעין פאב כזה של דתיים משהו מגעיל מאוד,חילול ה' מטורף.ראיתי שם כמה זוגות חרדים-חרדים ממש,עם פיאות וכיפה שחורה,והנשים עם פיאות וגרביונים, והם רוקדים ככה מעורב בלי שום בעיה,בלי נקיפות מצפון,ראיתי שם כמויות של שבאבניקים,הרבה עשן,אורות,חושך,מוזיקה בפוול ווליום...כמובן שלא רקדתי!עצם הנוכחות שלי שם הספיקה לי כדיי להרגיש מגעיל ישבתי שם וחשבתי על החילול ה' הגדול שיש שם,על כל העירוב הזה,על הטעות של העם הנבחר...כמובן שנשארתי שם כל הלילה,לשמור נגיעה לא הצלחתי,גם לא היה טעם כי סתם הייתי יוצאת מפגרת(נמצאת במקום כזה ושומרת נגיעה..יופי)לא שנגעתי יותר מידיי אבל עדיין...וכאן התחיל הקשר שלי עם כל החבורה הזאת.שהגעתי הביתה יום אח"כ הרגשתי הכי מגעיל בעולם,על ששקרתי להורים(משהו שאני ממש לא עושה אף פעם),ועל הנוכחות שלי במקום כזה מגעיל.אבל עדיין אפילו שידעתי שזה לא בסדר המשכתי להיות בקשר עם החבורה הזאת,אפילו שהם קלקלו אותי.המשכתי לדבר איתם בטלפון(עד אותו זמן החלטתי להפסיק ת'קשר שלי עם בנים)ולהסתובב איתם.ואפילו עשיתי שטויות וברחתי עם החברה הזאת בלילה מהפנמיה,נפגשנו איתםונסענו לי-ם וחזרנו על הבוקר בטרמפים להשכמה(כמעט לא הגענו בזמן וחשבתי שזה הסוף שלי,התחלתי לקרוא תהילים ולהתחרט לגמרי)וככה נהייתי דיי חברה שלהם ודיי בקשר איתם,המוח אומר דבר אחד והלב עושה דבר אחר ואז הגיע השיא-אין לי כוח להרחיב איך הגעתי למצב כזה(חשוב לי לציין שאני
תשובה
ב"ה
שלום לך,
לצערי ראיתי את שאלתך סמוך לשבת ואני מקווה שתשובתי תהיה רלוונטית.
אני מבקש לברר איתך כמה נקודות.
השאלה היא לא למה את לא אומרת לא, אלא מה חסר לך בחייך שלך שגרם לך ללכת בדרך זו? מה הסיבה שבגללה את חשה בסוג של ריקנות גורמת לך לרצות להתמלא בריקנות הזו?
שאלה נוספת היא מדוע את לא מצליחה לגשת להתייעץ עם אדם קרוב אלייך כדי לקבל כוחות ולמצוא דרך לצאת מהמבוך?
שאלה נוספת היא מה אומרות חברותייך האחרו?! האם הן לא שמות לב מה עובר עלייך?
עוד שאלה שמטרידה אותי, היא מדוע את לא עוברת חדר? מה את חשה כשאת חוזרת על המעשה שוב ושוב?
איך את מתייחסת לעצמך? האם את מעריכה את עצמך?
ולבסוף,
האם לא נכון יהיה לפנות לגורם מקצועי שיעזור לך לעשות סדר בעולם המחשבות והמעשים שלך?
שמא תחשבי שהעליתי שאלות, ואם כן במה סייעתי לך?!
לא ולא.
אין קיצורי דרך. רק עבודה קשה שלך מול עצמך תסייע לך להעמיק ולהגיע למקומות שיתנו לך כח להתמודד עם מה שעובר עלייך.
אשמח להתייחסותך.
שלך,
שי