שאלה
בס"ד
שלום כבוד הרב.
אנחנו מכירים שנתיים, ונשואים שנה וחצי. מההתחלה היו ביננו הרבה ויכוחים, אבל היה ברור לשנינו שאנחנו מיועדים אחד לשני.
בתחילת הנישואים היה לי ממש רע והייתי בוכה המון- הינו מתווכחים כמעט על כל דבר: מה לקנות, מה ואיך לבשל, לאן לסוע, מי מנקה וכו...
והדברים היו מגיעים לידי כך שרציתי לעזוב הכל וללכת.
לאט לאט עבדנו על דברים, המצב התייצב.
אבל בזמן האחרון בעלי פשוט "על סכינים".
כל מילה שלי נשמעת לו כבקורת כנגדו.
זה פשוט זוועה.
מתחשק לי להפסיק לדבר סופית, ואולי אז נפסיק לריב.
אנחנו מתנהגים כמו ילדים קטנים ממש.
הוא נפגע ממני, ואז פוגע בי בחזרה, ואח"כ כשאני מנסה להסביר את עצמי, הוא פשוט הולך לישון ("טריק" שלו להתמודדות עוד מתחילת הקשר) וקם בבקר עם מצב רוח טוב. כשאני מזכירה לו מה היה אמש, ואיך שהלכתי לישון בוכה- הוא מתנצל. וחוזר חלילה.
אני לא טוענת לכך שאני טלית שכולה תכלת. אני יודעת להיות נודניקית רצינית. אבל באמת שאני משתדלת.
לשוחח איתו בנעימות, להגיש את האוכל, לעזור לו להכנס למיטה כשהוא עייף, להכין במטבח, לארגן את הבית...
אבל ככל שאני משתדלת יותר, יש לי הרגשה שהוא מתייחס פחות יפה.
ממש קשה לי עם המצב הזה.
הכי מתסכל זה שאני יודעת שזכינו למצוא אחד את השניה, כי ברור לשנינו שאנחנו ה"זיווג".
אני יודעת שהוא אוהב אותי ואני אותו- אבל דברים פשוט לא מסתדרים.
וב"ה השם נתן לנו כ"כ הרבה- בריאות, פרנסה, אהבה- אז למה אנחנו לא מצליחים לחיות בשלום?
תשובה
ב"ה
שלום.
כדאי לכם לגשת ליעוץ מקצועי בתחום גישור נישואין.
ונראה לי כי יתכן שאם הוא נפגע ממך אז הוא זקוק לתשומת לב שלך וזה נובע מתוך אהבה גדולה אלייך.רק שהביטוי לזה הוא לא בנתיב הנכון.
עייני בספר "מילים כקוצים וכברקנים" של ד"ר מרים אדהן. ואולי גם בכרך הראשון בלבד של "גברים ממאדים נשים מנוגה"
ובעצם צריך ללמוד לחיות ביחד והלמידה הזו לוקחת זמן ויש בה נסיונות ו"עליות וירידות" ואז עם הזמן התקשורת מתייצבת ובני הזוג חייבים "אורך רוח " ולא לשבור את הכלים כל פעם שקצת קשה.
ההתמודדות היא נסיון קשה ואולי אפילו מייגע אבל יתכן שניתן לגשר על אי אלו פערים ולעבוד על אי אלו תחומים בזוגיות וללמוד להתייחס נכון לאתגרים של החיים הזוגיים .ובשביל זה צריך כוחות ועוצמות ואנרגיות של שני בני הזוג ורצון להשקיע בקשר על מנת להעלות אותו למסלול של אושר .
בהצלחה,
עוזיאל אליהו,
.