שאלה
בס"ד
השלום והברכה,
זה לא בדיוק שאלה פשוטה אבל בכל זאת..
מה עושים שכבר לא מרגישים כלום? שעובר יום ועוד יום ואתה מרגיש שלפתוח בשבילך סידור זה פחות משמעותי מלהציץ בעיתון של השכן שיושב מולך באוטובוס? שאתה מנסה להתקרב ורק מקבל בומים.. בום ועוד בום מכה אחר מכה הרבה כאב.
עבר שבוע ושבועיים וחודש ו.. ו.. ומשתדלים באמת שכן, יותר ממשתדלים מכריחים את עצמנו ממש אבל זה לא חודר ללב!כלום!
בכלל כל המצוות הפשוטות שלוקחות חלק מהותי ביום יום הפכו לא רק לחסרי משמעות אלא לבלתי נסבלות ממש (אני יודעת שזה צורם אך זו האמת)
אני לא בת 15 ולא בת 18.. עברתי כבר כמה דברים בחיים שלי, מסלול שיחסית אפשר להתגאות בו אבל בעיקר אמורים לצאת ממנו די מחושלים וסגורים על החיים שלנו אחר כך.
ואפילו החלטתי להוסיף וללכת לשנה שכולה תורה בשביל באמת לדעת ולהעמיק ודווקא השנה איכשהוא אחרי כל השנים האלו נשארו רק הירהורים ותהיות ושאלות ויותר מזה.. זה לא באמת שאני צריכה תשובות ספציפיות עקרוניות.
זה פשוט שהאמונה הזו, ההרגשה שהייתה בלב נעלמה הלכה התמעטה כמו נר שעוד רגע כבה לגמרי.
אני לא רוצה תשובות ללמה צריך להאמין ואיך יודעים שיש אלוקים אני רוצה לדעת מה עושים שכבר לא מרגישים כלום, האם זה בכלל שווה תפילה שגורמת מיאוס? מצוות שאני עושה מתוך הרגל ומחלחלות פנימה אנטי?
"וידעת את ה' אלוקיך והשבות אל לבבך.."
הרי תמיד אומרים שאמונה זה לא רק ידיעה אז מה קורה אם אתה לא מצליח לעבוד על החלק השני? על החלק של הלב? מנסה מנסה ולא מצליח?
זה נורא לחיות ככה. נורא עד הבלתי נסבל.
מקרין משהו ומרגיש אחרת לגמרי. אנשים בטוחים שאתה X כשבתוך תוכך אתה ההפך הגמור. מה עוד אפשר לעשות?
תשובה
הגעת לצומת חשוב מאד בחייך. התרגשויות של "ילדה קטנה" כבר "לא עושות לך את זה". את מחפשת תשובות הרבה יותר עמוקות, וחי נפשי, יש תשובות כאלה. את צריכה לחפש תשובות לשאלותייך. בעומק. אולי זה קשה למצוא את המקום שמנגן את המוסיקה שלך, שערבה לאזנייך, אך תמצאי אם תחפשי. "ישמח לב מבקשי ה'" עצם הבקשה- יש בה שמחה. אף פעם לא מוצאים את הקב"ה, הוא תמיד איננו מושג, "בורח", "חומק" (שיר השירים...) ואשר לאנשים- זה באמת לא חשוב מה הם חושבים עלייך, חשוב מה את חושבת עלייך. חשבי על עצמך רק דברים טובים באמת. מותר לך...
בהצלחה!!!