שאלה
מקובל לחשוב בעיקר בקרב עדות המזרח (חשיבות יתרה למשל בקרב חכמי ג'רבה ומרוקו) ששווא באות לאחר תנועה גדולה הוא שווא נע, זאת בעיקר תוך התבססות על דברי ר' אליהו בחור וכלליו המפורסמים. כך למשל "הלכו" נהגית HALECHU או "שמרו" נהגית SHAMERU או "פינחס" נהגית PINECHAS.
(בחלק לא קטן מבתי הכנסיות הללו אף מחמירים ומחזירים את בעל הקורא בשל כך, עד כמה שידוע לי - שלא כדין, שהרי אין מחזירין על טעות שכזו אלא רק גוערין בו.)
אולם, בספרו של בן אשר - דקדוקי הטעמים, עמ' 53-54 בהוצאת HebrewBooks, נראה שבן אשר אינו סובר כמותו. בן אשר מכנה את השוואים אחרי תנועה גדולה "לא יוצאים בלשון". ע"פ דלות הבנתי, כוונתו שם היא ששווא לאחר ת"ג הוא דווקא שווא נח ולא נע כפי שנהוג לחשוב.
האם יש לנו כאן תקדים לכך שמדויק יותר להגות שווא שלאחר ת"ג כשווא נח ולא נע? אם אני צודק בהשערתי - לא רק שלא צריכים להחזיר את בעל הקורא על הגיית השווא המדובר כנח, אלא אף מדויק יותר להגות שווא זה כנח שהרי יש לנו מקור קדום יותר מאשר ר' אליהו בחור ועוד מקור אמין כ"כ כגון בן אשר אף הרמב"ם סמך ידו עליו הסבור כך.
ניתן לצפות בעמ' האמורים כאן:
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=38509
תשובה
שלום
לבושתי אינני בקיא בדקדוק כדבעי, ולכן לא אוכל להשיב לך נכוחה.
כמדומני שהתפיסה הראשונה שהבאת נפוצה יותר בקרב המדקדקים. תוכל לברר באקדמיה ללשון העברית שם יענו לך במאור פנים וביסודיות.
כל טוב