שאלות

שלום לך

להלן תשובות לשאלותייך מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ולהרחבה עייני בספר באתר ישיבה http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=128
בדיקת המזוזות היא מנהג ומצד הדין אין חובה לעשות כן
מלכויות זיכרונות ושופרות הם פסוקים מלוקטים מהתורה מהנביאים ומהכתובים. בתפילת מוסף של ר"ה אנו מוסיפים שלוש ברכות ובכל אחת מהם עשרה פסוקים שמזכירים את המלכת ה' את זיכרון מעשי בני האדם ואת קולות השופר שבמעמד הר סיני עקדת יצחק ושופרו של משיח
בברכה
אייל משה

הסימנים
דבר מעניין אומרת הגמרא במסכת כריתות (ו, א), וכך אמר אביי שם: "סימן מילתא הוא", כלומר יש משמעות לסימנים, ואם ישנו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שכך תמשך הברכה במשך כל השנה. במלים אחרות, מאחר וראש השנה הוא היום הראשון בשנה שבו הקב"ה בורא את השנה החדשה, ממילא כל מה שקורה ביום הראשון יש לו השלכות משמעותיות לגבי כל השנה.

ועל פי זה ממשיכה הגמרא וממליצה לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים אשר יש בהם סימן טוב לכל השנה. כמו למשל שאוכלים בליל ראש השנה כרתי, על שם יכרתו שונאינו, או רוביא לסימן שירבו זכויותינו, ותמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק מלשון יסתלקו שונאינו. ויש מאכלים שאנו אוכלים אותם לא מפני שמם אלא מפני טעמם, כמו התפוח בדבש הרומז לשנה טובה ומתוקה. או ראש של כבש או דג לסימן שנהיה לראש ולא לזנב. ועל פי העקרון הזה, נתרבו מנהגים שונים בכל עדות ישראל לאכול מיני מאכלים שונים, שרומזים בשמם או צורתם או טעמם על השנה החדשה.

וראוי להוסיף כאן את הסברו של השל"ה הקדוש לסימנים, שלדעתו אין מספיק שהאדם יאכל את המינים הללו, אלא העיקר הוא, שהאדם יתעורר בליבו ויתפלל לפני הש"י שכל התפילות של ראש השנה יש להם השפעה רבה על מה שיהיה בכל השנה, ועל כן אפילו בשעת האוכל מצאו חכמים לנכון, להזכיר לנו להתפלל על השנה הבאה, שתהיה שנה טובה ומתוקה.

2 - מצב הרוח בראש השנה

עם כל האימה והחרדה של יום הדין, על פי ההלכה הננו מצווים בימי ראש השנה לשמוח.
(מבין ההלכות שמבטאות את החרדה ביום הדין, היא ההלכה שלמרות שראש השנה הוא יום טוב וגם ראש חודש, אין אומרים בו הלל כפי שאומרים בכל יום טוב וראש חודש. "ואמר רבי אבהו: שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים, אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה?" (ראש השנה לב, ב).

וכך כתב השולחן ערוך (או"ח תקפא, ד), שרוחצים ומסתפרים ומכבסים את הבגדים לקראת ראש השנה, כדי להראות שאנו בטוחים שהקב"ה יוציא לצדק דיננו. וכתב הטור שמובא במדרש "רבי חנינא ורבי יהושע אומרים: איזו אומה כאומה זו, שיודעת אופייה של אלוקיה. שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף בשחורים, ומגדל זקנו ואינו חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים, ומתעטפים בלבנים, ומגלחין זקנים ומחתכין צפורניהם, ואוכלים ושותים בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס".

ושאל על זה השל"ה הקדוש (מסכת ראש השנה תורה אור), וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיעשה לנו נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך שבכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ואחרים ניזוקים ונחלים, ומשמע שלא נעשה להם נס, ואם כן מדוע נהיה בטוחים שדוקא לנו יעשה הקב"ה נס בדין של ראש השנה?

והשיב, שכל מי שעומד לפני הקב"ה בתפילה וחוזר בתשובה במהלך ראש השנה, מובטח לו שהקב"ה ידון אותו לטוב, אלא שלפעמים מפני חסרון העולם וחטאיו, רואה הקב"ה שטוב לו מאוד שימות, ואם כן גם לו ראוי לשמוח ביום ראש השנה, שהרי בזכות תפילתו ותשובתו ידון אותו הקב"ה בצורה הטובה והמתאימה לו ביותר.

ואף שברור, שאנו מעוניינים שהטוב האלוקי יתגלה בחיים שלנו כאן בעולם הזה, וכל זמן שהמצב לא כך, אנו כואבים ומצטערים (משום שזהו האידאל העולמי, לגלות בעולמנו הזה את כל ערכי הטוב והאמת. אבל בכל זאת, גם אם עדיין לא זכינו לשלמות, לפחות הננו יודעים שהכל לטובה, ועל כן ראוי שנהיה בראש השנה בשמחה.
וכך אמר נחמיה (ח, י) לעם לאחר תפילת ראש השנה "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וגו', כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעוזכם".

וכן פסק השולחן ערוך (תקצז, א): שאוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, ואסור להתענות בו. אמנם, לא ימלא אדם את כרסו ויגיע לשביעה גמורה, כדי שלא להקל ראש וכדי שתהיה יראת ה' על פניו. וכך לגבי הבגדים, אף שצריך ללבוש בגדים לבנים וחגיגיים, כתב הט"ז בשם הרש"ל שאין ללבוש בראש השנה בגדי משי ורקמה מפוארים כדרך שלובשים בשאר החגים כדי שיהא מורא הדין עלינו (מ"ב תקפא, כה).

3 - עוד על הסימנים של ראש השנה
כבר דברנו באחת הפעמים הקודמות על כך שכל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שמאחר שזהו היום הראשון שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה או דיבור או מחשבה של אדם במהלך ראש השנה משפיע על כל השנה.

ולכן נהגו ישראל לאכול בליל ראש השנה סימנים שמרמזים רמזים טובים לשנה החדשה, למשל אוכלים תפוח בדבש לרמז שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, ואוכלים כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, וסלק לסימן שיסתלקו אויבנו, ורימון לסימן שירבו זכויותינו כרמון, וכן כל כיוצא בזה.
ואין מסתפקים רק באכילה, אלא אף אומרים תפילה על אכילת כל סימן וסימן, למשל על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שיתמו שונאינו.

וכולם מסכימים שיש לאכול את הסימנים בלילה הראשון של ראש השנה, אולם לגבי הלילה השני של ראש השנה, יש מנהגים שונים. למשל בספר בני יששכר (תשרי מאמר ד') כתב שלא ראה שזקני החכמים נוהגים לאכול הסימנים בלילה השני של ראש השנה. אבל בפועל רבים נוהגים לאכול הסימנים גם בלילה השני של ראש השנה (וכ"כ בבא"ח נצבים ש"א). ומכל מקום ניתן ללמוד מכאן שהלילה הראשון של ראש השנה הוא החשוב יותר, ולכן אם יש לו מסימן אחד כמות שתספיק רק ללילה אחד, יאכלנו בלילה הראשון של ראש השנה.

ויש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר הוא, לאחר הקידוש ליטול ידיים ולבצוע על הפת, ולאכול ממנה מעט, ולאחר מכן לאכול מהסימנים. והטעם לכך הוא שהלחם מפני חשיבותו קודם לכל, ויש עוד טעמים שלא כאן המקום לפרטם.

ולאחר שיאכל את הלחם, על הסימנים של פירות העץ יצטרך לברך, משום שבברכת המוציא פוטרת רק את הדברים שנחשבים חלק מהסעודה, אבל על אכילת פירות שאינן חלק מהסעודה עצמה צריך לברך. ולכן לפני שיאכל את הפרי הראשון שבסימנים - יברך תחילה 'בורא פרי העץ', יאכל מעט, ולאחר מכן יאמר את יהי רצון. וראוי לברך על התמר, משום שהוא משבעת המינים והוא הפרי החשוב ביותר שבין הסימנים שאנו אוכלים (מ"א תקפג, ב).

4 - הלכות בתפילת ראש השנה והימים הנוראים
היום נעסוק בשתי הלכות הקשורות לתפילת ראש השנה והימים הנוראים.
במשך התפילה, פעמים רבות נוהגים לפתוח את ארון הקודש, ולומר לפני הארון הפתוח את התפילה, בדרך כלל פותחים את הארון לקראת תפילות חשובות ומרכזיות. וכשפותחים את ארון הקודש נוהגים הכל לעמוד מפני כבודה של התורה, והשאלה האם חובה לעמוד באותו הזמן. שאלה זו נוגעת בעיקר לאנשים חלשים שקשה עליהם העמידה.

בעל הטורי זהב, (שהיה אחד מגדולי המפרשים החשובים של השולחן ערוך) כתב (בחלק יו"ד רמב, יג) שמצד הדין אין חיוב לעמוד, מפני שהחובה לעמוד היא רק כאשר החזן נוטל בידיו את ספר התורה והולך לתיבה או עומד, אבל בזמן שהתורה מונחת בארון הקודש, והארון גבוה יותר מעשרה טפחים, נמצא שהתורה ברשות אחרת, ולכן כשפותחים את הארון אין הציבור חייב לעמוד. עשרה טפחים הם לדעת רוב הפוסקים שמונים סנטימטר. ולדעת הפרי מגדים (מ"ז קמח, ג) אפילו אם הארון אינו גבוה עשרה טפחים, כיוון שהתורה מונחת במקומה המכובד, אין הציבור חייב לעמוד לכבודה.

נמצא אם כן, שמצד הדין אין חובה לעמוד בשעה שארון הקודש פתוח, ולפנים משורת הדין נהגו לעמוד ולכבד בזה את התורה. אבל אדם שקשה עליו העמידה, אינו מחויב לעמוד בכל עת שפותחים את הארון בשעת התפילה.

ועוד הלכה נזכיר, באופן כללי ישנו איסור לומר את התפילה שבלחש בקול כזה שהנמצאים ליד המתפלל יוכלו לשמוע אותו. אבל בראש השנה ויום הכיפורים כתב השולחן ערוך שמותר לומר את התפילה בקול, משום שאין חשש שהדבר יבלבל את אלו שמתפללים לידו, מאחר שבתפילות ראש השנה ויום הכיפורים יש לכולם סידורים ומחזורים.

ואף על פי כן כתב המגן אברהם (או"ח קא, ד) שעדיף להתפלל בלחש, משום שמבואר בזוהר שתפילת עמידה לגודל קדושתה ועמקותה צריכה להאמר בלחש, ואדרבה דוקא בימים הנוראים שהתפילה יותר חשובה ויותר עליונה, יש להקפיד יותר שלא לומר בקול את התפילה שבלחש. ורק אם קשה לו לכוון בלחש, מותר בראש השנה ויום כיפור לומר את התפילה שבלחש בקול.

6 - שני ימים של ראש השנה
על פי התורה ראש השנה הוא יום אחד בלבד, שנאמר (ויקרא כג, כג): "וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל לאמור, בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש". וכן נאמר בספר במדבר (כט, א): "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, יום תרועה יהיה לכם".

אולם בפועל אנו מקיימים את מצוות ראש השנה במשך יומיים. וכדי להסביר את הטעם לכך, יש לבאר תחילה את יסודות הלוח העברי, וכיצד נקבע ראש החודש, ועל פי זה נוכל להבין מדוע בחוץ לארץ עורכים את כל החגים במשך יומיים, כשהיום השני נקרא יום טוב שני של גלויות, וכן מדוע גם בארץ ישראל ראש השנה נמשך יומיים. ומלכתחילה אני מתנצל על כך שאצטרך להאריך מעט, אבל בכל זאת כדי להקשיב כי הדברים יסודיים וחשובים.

כידוע על פי התורה החודש העברי נקבע על פי מראה הלבנה, שכל שלושים יום לערך, הלבנה מסיימת מחזור. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, ובאמצע החודש הלבנה נראית במילואה ושוב חוזרת ומתקטנת, עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות, ולאחר מכן היא חוזרת וניראת, ואז מתחיל החודש החדש וזהו מה שנקרא בפינו 'מולד הלבנה'. ועל פי התורה צריכים לבוא שני עדים לפני בית הדין הגדול, ולהעיד בפניו שראו את הלבנה החדשה, ורק על פי זה בית הדין היה מקדש את החודש החדש.

ולעדים היה תפקיד נכבד ביותר, משום שמחזור הלבנה אורך מעט יותר מעשרים ותשעה וחצי ימים, נמצא שלפעמים החודש חסר בן עשרים ותשעה ימים ולפעמים מלא בן שלושים יום. והכל היה תלוי בעדות העדים, שאם היו רואים את המולד עוד ביום השלושים, והיו מספיקים לבוא לפני בית הדין באותו יום ולהעיד, היה בית הדין מספיק לקדש את החודש החדש ביום השלושים, ומיד היו מקריבים את קורבנות ראש חודש, ואותו היום היה הופך ליום ראשון של החודש החדש. ואם לא באו עדים באותו יום, ממילא החודש היה מתקדש למחרת.

לסיכום, ראש החודש יכול להקבע או לאחר עשרים ותשעה ימים מהחודש הישן או לאחר שלושים. ולקביעת החודש ישנה, כמובן, חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, ראש השנה בא' בתשרי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' תשרי, סוכות בט"ו תשרי. ולכן מותר היה לעדים אפילו לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד בפני בית הדין הגדול על המולד.

ומאחר שבאותם ימים לא היו אמצעי תקשורת, מיד לאחר קידוש החודש היו יוצאים שליחים לכל רחבי הארץ כדי להודיע מתי נקבע ראש חודש, ועל פי זה היו יודעים את תאריכי החגים. אבל לחוץ לארץ לא יכלו השליחים להגיע לפני מועד החגים, ולכן קבעו חכמים שכדי לצאת מן הספק יקיימו בחוץ לארץ את כל החגים במשך יומיים. ובארץ ישראל היו מקיימים את החגים במשך יום אחד, כפי שנאמר בתורה, חוץ מאשר ראש השנה, משום שראש השנה חל בראש חודש עצמו, כך שמחוץ לירושלים שום אדם בארץ ישראל לא יכל לדעת מתי בית הדין שבירושלים יקדש את החודש. ולכן גם בארץ ישראל נקבע שיקיימו את ראש השנה במשך יומיים. ואף שלאחר חורבן הארץ הננו קובעים את החודשים על פי החשבון ולא על פי העדים, בכל זאת תקנה הראשונה נשארה בתוקפה, ובחוץ לארץ מקיימים את כל החגים במשך יומים, ובארץ ישראל רק ראש השנה מתקיים במשך יומיים.

סדר התקיעות
על פי המבואר בתורה שבכתב, אנו מצווים לתקוע בראש השנה תשע תקיעות, שמורכבות משלוש סדרות שכל סדרה מונה שלוש תקיעות. הראשונה תקיעה השנייה תרועה, והשלישית שוב תקיעה. אלא שהתעורר ספק מהי התרועה. ברור שהתרועה באה לבטא קול של צער וכאב הרומז למשבר ולחטא. אבל השאלה איך צריכים לבטא זאת, האם בקולות בינוניים של שברים הדומים לאנחות, או בקולות קצרים של תרועה המזכירים בכי קטוע. או אולי יש לבטא את התרועה בשני הסוגים הללו, כלומר, להתחיל בקול של שברים ולהמשיך בתרועה, כמו אדם שמתחיל להאנח ופורץ לאחר מכן בבכי.

ולכן התקין רבי אבהו לתקוע ככל אחת מהאפשרויות הנזכרות, וכך עושים: מתחילים בשלוש סדרות שבהם התרועה מורכבת משברים ומתרועה ביחד, ולאחר מכן שלוש סדרות שבהם התרועה מתבטאת בקולות הדומים לאנחה שנקראים בפינו 'שברים', ומסיימים בשלוש סדרות שבהם יתקעו קולות קצרים בלבד, הנקראים בפינו 'תרועה'. אם כן במקום תשע התקיעות שכתובות בתורה אנו תוקעים כיום שלושים תקיעות (ר"ה לד, א).

ולדעת הרמב"ם אכן מצד האמת היה מספיק לתקוע רק תשע תקיעות, אלא שבעקבות הצרות והגלויות נתעורר לנו ספק מהי התרועה האמיתית, ומאחר שאין בכוחנו להכריע בדבר, חובה עלינו לתקוע בראש השנה את כל שלושת סוגי התרועה, שאם נשמיט סוג אחד, יתכן והוא התרועה האמיתית, ונמצא שלא יצאנו ידי חובה.

אלא שלפי זה יוצא שלפני שהתקין רבי אבהו לתקוע כפי שלושת הנוסחאות של התרועה, היו קהילות רבות שלא יצאו ידי חובת תקיעת שופר, וקשה להעלות על הדעת דבר שכזה. ואכן כתב רב האי גאון, ששלושת הסוגים של התרועה כשרים מן התורה, ולכן מצד הדין היה אפשר שכל אחד יבחר לעצמו איזה סוג של תרועה הוא רוצה לתקוע, ויתקע תשע תקיעות בלבד, ויקיים בזה את המצווה. אלא שרצה רבי אבהו שכל ישראל יהיו תוקעים בנוסח אחד, שלא יראה הדבר כמחלוקת, ומאחר שבכל סוג של תרועה יש יחוד וגוון משלו, התקין רבי אבהו שיהיו תוקעין ככל שלושת סוגי התרועה, ועל ידי כך יתנו מקום לכל המנהגים והנוסחים שהיו אז. נמצא אם כן, שגם היום מן התורה ניתן לצאת ידי חובה בתשע תקיעות, ומדברי חכמים יש לתקוע שלושים תקיעות.

2 - עוד על התקיעות
נאמר בתורה (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם", ומכאן שצריכים לתקוע בשופר ביום ראש השנה ולא בלילו (מגילה כ, ב). והוסיפו חכמים ותיקנו את תקיעת השופר בעת אמירת הברכות המיוחדות של ראש השנה, שהן: מלכויות זכרונות ושופרות, שעל ידי כך תתקבל תפילתנו ברצון (ר"ה טז, א).

ומתחילה כפי הנראה היו מברכים את הברכות המיוחדות של ראש השנה בעת תפילת שחרית, ואז גם היו תוקעים בשופר, שזריזים מקדימים למצוות. ולאחר מכן, בתקופת השמד, גזרה המלכות שלא יתקעו בשופר, והיו חיילי האויב אורבים לישראל כל שש השעות הראשונות של היום, לשמוע אם יעברו על הגזרה ויתקעו בשופר. ואז קבעו לתקוע בשופר בתפילת המוסף, שזמנה נמשך עד לאחר חצות היום, וכמו כן תקנו לומר את סדר מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת המוסף. וגם לאחר שנתבטלה הגזרה, לא החזירו את התקיעות לתפילת שחרית מחשש שמא הגזרה תחזור, וכך נקבע הדבר שתוקעים בשופר בתפילת המוסף.

ובירושלמי מסופר שפעם שמעו האויבים את ישראל תוקעים בשופר בתפילת שחרית, וחשבו שזוהי קריאה למלחמה, ויצאו כנגד המתפללים והרגו בהם. ולפיכך התקינו שיהו תוקעים בתפילת המוסף, שכאשר יראו האויבים שאנו מתפללים וקוראים בתורה ושוב מתפללים ותוקעים בשופר - יבינו שאנו עוסקים בתפילה ובמצוות ולא בהכרזת מלחמה. מה שאין כן אם התקיעות יהיו בתחילת היום, בשחרית, לא יהיה ניכר שזה חלק מהתפילה.

ולאחר מכן הוסיפו עוד תקנה, לתקוע בנוסף לתקיעות שעל סדר התפילה, תקיעות לפני תפילת מוסף, ואותם התקיעות נקראות 'תקיעות מיושב', מפני שהם אינם התקיעות החשובות ביותר, ולכן מצד הדין מותר לשבת בהם. ובתלמוד (ר"ה טז, א) מובאת שאלתו של רבי יצחק, "מפני מה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין"? והשיב "כדי לערבב את השטן". ופרש רש"י: שכשישמע איך שישראל מחבבין את המצוות, ומוסיפים ותוקעים יותר ממה שציוותה אותם התורה, על ידי כך יסתתמו טענותיו. והר"ן פרש שהשטן הוא יצר הרע, ועל ידי שאנו מרבים בתקיעות, והשופר כידוע מעורר לתשובה, על ידי כך נכנע לבבינו, והננו יכולים לכוון יותר בתפילה.

ואם כן יוצא שכבר על פי התלמוד נוהגים לתקוע ששים תקיעות. ולאחר מכן מקובלי צפת החלו לנהוג על פי האר"י הקדוש לתקוע מאה תקיעות. וכיום נתפשט המנהג בכל ישראל, שתוקעים בראש השנה מאה תקיעות.
במצוות תקיעת שופר מצווים הגברים, וזאת מפני שהיא מצווה שהזמן גרמא, אבל הנשים, אף שמן הדין פטורות ממצוות השופר, מכל מקום כמעט כולן נוהגות להתנדב ולקיים מצווה זו.
דבר נוסף שראוי לזכור הוא, שכדי לקיים את המצווה לא די בשמיעת התקיעה בלבד, אלא צריך גם לכוון שבשמיעת התקיעות האלו אנו מקיימים את מצוות התורה. וזאת מפני שאנו פוסקים שמצוות צריכות כוונה.
וצריך שלא לדבר משעת הברכה ועד לסיום התקיעות, כדי שהדיבור לא יצור הפסק בין הברכה לבין המצווה.

מעניין להזכיר כאן, שנפסק להלכה, שאם אדם מתלבט לאיזה בית כנסת לילך להתפלל בראש השנה, במקום אחד ישנו חזן טוב אך בעל התקיעה גרוע וספק אם תקיעותיו כשרות, ואילו במקום השני התוקע יודע לתקוע היטב אבל החזן גרוע, עדיף לילך למקום שבו מתקיימות תקיעות שבודאי יוצא בהם ידי חובת המצווה, מאשר לילך למקום שבו החזן הטוב.
- חודש אלול
חודש אלול הוא חודש התשובה. השנה הולכת ומסתיימת, ויש לערוך חשבון נפש, להשתחרר מההרגלים הרעים שדבקו בנו במרוצת השנה, כדי להתחיל את השנה הבאה באופן חדש ומוצלח יותר. כך שכל שנה נלך ונתעלה מדרגה לדרגה במעלות האמונה והמוסר.

בראש השנה יושב הקב"ה על כסא הדין ומתבונן בכל המעשים, הדיבורים והמחשבות של כל השנה, ועל פי זה הוא חותך חיים לכל חי, וקובע איזה שנה תבוא עלינו, אם שנה של ברכה או חס וחלילה להיפך. וכל התפילות וסדרי התשובה של חודש אלול באו להקדים תרופה למכה. שהרי אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שכל זמן שעוד לא נגזרה הגזירה על האדם עדיין ביכולתו לבטלה בקלות על ידי תשובה. ואילו לאחר שנגזרה הגזירה, קשה יותר לבטלה. ולכן כל החודש שקודם לדין, הלא הוא חודש אלול נועד להתחזקות באמונה ובתורה, בתפילה ובצדקה, ומתוך כך אנו באים לפני הקב"ה לדין, זכים וטהורים, והוא מברך אותנו ואת כל העולם בשנה טובה.

ואף מהכפרה על חטא העגל אפשר ללמוד שימים אלו מסוגלים לכפרה ומחילה. שלאחר חטא העגל במשך ארבעים יום היו ישראל ומשה נזופים לפני הקב"ה, ותפילתם לא נתקבלה. וכשהגיע ראש חודש אלול, נתגברו הרחמים, והחלו ארבעים יום של מחילה, עד ליום הכיפורים שבו אמר ה' למשה: "סלחתי כדברך".

ולכן כתב השולחן ערוך (או"ח תקפא, א) שמראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, נוהגים לומר סליחות ותחנונים. וכך נוהגים למעשה בני קהילות הספרדים. והאשכנזים נוהגים לומר סליחות רק כשבוע לפני ראש השנה, אבל כבר מתחילת אלול תוקעים בשופר לאחר התפילה, מפני שהשופר מעורר לתשובה, ומוסיפים ואומרים מזמור כ"ז מספר תהלים, הפותח במלים "לדוד ה' אורי וישעי".
והספרדים אינם נוהגים לתקוע אחר התפילה, אלא בשעת הסליחות תוקעים בשופר. כך שלכל העדות תוקעים בשופר במשך חודש אלול.

2 - ממתי אומרים סליחות
שני מנהגים ישנם באמירת הסליחות. על פי השולחן ערוך נוהגים להתחיל באמירת סליחות מהיום הראשון שלאחר ראש חודש אלול. וכך נוהגים הספרדים.

והרמ"א כתב שמנהג האשכנזים הוא, להתחיל לומר סליחות מיום ראשון שלפני ראש השנה, ובתנאי שישארו לפחות ארבעה ימים של אמירת סליחות לפני ראש השנה. כלומר בכל מקרה מתחילים לומר סליחות ביום ראשון, או בעצם במוצאי שבת. ואם נותרו יותר מארבעה ימים ממוצאי שבת ועד לראש השנה, כגון שראש השנה חל ביום חמישי או ביום שבת, מתחילים לומר סליחות ממוצאי שבת הקרוב לראש השנה. ואם לא נותרו ארבעה ימים ממוצאי שבת ועד לראש השנה, כגון שראש השנה חל ביום שני או שלישי, אזי מתחילים באמירת סליחות במוצאי שבת שלפני כן.

והטעם לכך שהאשכנזים נוהגים לומר לפחות ארבעה ימים סליחות לפני ראש השנה, הוא מפני שישנו מנהג להתענות עשרה ימים לשם תשובה. ומאחר שבעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים ישנם ארבעה ימים שאי אפשר להתענות בהם, שהם שני ימים של ראש השנה, שבת תשובה וערב יום כיפור שמצווה לאכול בהם. ולכן מקדימים ומתענים ארבעה ימים לפני ראש השנה, וכיון שכך, אומרים בהם סליחות. אף שכיום המנהג הרווח הוא שלא להתענות עשרה ימים, מכל מקום נוהגים לקום לסליחות לפחות עשרה ימים. היינו ארבעה ימים לפני ראש השנה וששה ימים בעשרת ימי תשובה. ועוד, שהאדם בראש השנה צריך להקריב עצמו לפני הקב"ה, ומצינו בקרבנות שארבעה ימים לפני הקרבתם יש להכינם ולבקרם ממומים, ולכן קבעו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. וכדי שלא יתבלבלו קבעו את מוצאי שבת כיום הראשון לאמירת הסליחות. ועוד שראוי שהאדם יתחיל לבקש רחמים על עצמו ביום הראשון שבשבוע. (טוש"ע רמ"א תקפא, א; מ"ב ו'; ערוה"ש תקפא, ג).