שאלה

שלום
איסור 'גניבת-דעת' הוא רק במקרה שאדם גורם במעשה או בדיבור לחבירו לחשוב עליו דברים טובים שאין בו, אבל אם חבירו מעצמו חושב עליו דברים טובים, אין חובה להעמידו על טעותו.

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א .
בברכה אייל משה

בתלמוד (חולין צד, ב) מסופר שהאמוראים רבא ורב ספרא יצאו לדרכם, והלכו אל מחוץ לעיר, ופתאום פגשו את אחד מנכבדי הרבנים, מר זוטרא בנו של רב נחמן, שהיה בדרכו אל עירם. חשב מר זוטרא בליבו שהם יצאו מן העיר לכבודו, כדי להקביל את פניו, ואמר להם: לשם מה חכמים שכמותכם היו צריכים להטריח את עצמם כל כך לכבודי? ענה לו רב ספרא: למעשה, לא ידענו שאתה עומד לבוא, וסתם הלכנו בדרכנו ופתאום ראינו אותך. ואמנם אם היינו יודעים שתבוא, היינו מכבדים אותך עוד יותר.
לאחר שנפרדו ממר זוטרא, שאל רבא את רב ספרא, למה היית צריך לצער את מר זוטרא ולומר לו שלא יצאנו לכבודו, הרי היתה לו נחת-רוח מכך שחשב שיצאנו לקראתו לכבדו, ואתה ביישת אותו בזה שהצהרת שלמעשה לא יצאנו לכבודו.
ענה רב ספרא לרבא, והרי אם לא הייתי אומר את האמת היינו מטעים אותו וגונבים את דעתו, שהיה חושב שבאמת יצאנו לכבודו.
השיב לו רבא, הוא הטעה את עצמו, שהרי היה יכול להעלות בדעתו שאולי במקרה הלכנו כאן בדרכנו, ואנחנו לא עשינו מאומה כדי לגנוב את דעתו, שיחשוב כאילו כבדנו אותו. ולכן אין לנו בזה שום אשמה.
וההלכה כדברי רבא, ומכאן יש ללמוד, שאיסור 'גניבת-דעת' הוא רק במקרה שאדם גורם במעשה או בדיבור לחבירו לחשוב עליו דברים טובים שאין בו, אבל אם חבירו מעצמו חושב עליו דברים טובים, אין חובה להעמידו על טעותו. ורב ספרא היה ידוע כמהדר מאוד במידת האמת, ולכן העדיף לומר את האמת למרות שלא היה מחויב לעשות כן