שאלה
שלום הרב!
באחד מתורותיו של רבי נחמן כתוב: "טוב מאוד להשליך עצמו אל ה' יתברך ולסמוך עליו ואזי אין צריך לדאוג ולחשוב כלל אם להתנהג כראוי ואם לאו מאחר שסומך עליו יתברך ואם הוא יתברך רוצה בעיניין אחר כרצונו יתברך..."
האומנם באמת אדם שמכיוון כל יום(בתחילת היום) שמשליך עצמו על ה' יתברך לא צריך לפקח ולשים לב על מעשיו ודרכיו הרי זה הדבר המינימלי שאדם בעל נפש(כדברי מסילת ישרים)צריך לעשות?
תשובה
כאשר רבי נחמן כותב: "טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו" (שיחות הר"ן ב')הוא איננו מתכוון חלילה שאדם לא יתבונן, לא יבחר או יפקיר את עצמו. הוא מתכוון רק שאדם יזכיר לעצמו, למרות בחירתו והתבוננותו, מי מנהל את העולם ואותו.
כח יחודי ומופלא ניתן בידי האדם, כח המאפשר לו להתעלות מעל כל יתר הנבראים והוא כח הבחירה. אך דווקא בידו של כח זה להביא להסחת הדעת מהידיעה החשובה ביותר - השם יתברך הוא המנהיג את העולם כולו והשגחתו נוגעת אף בפרטים הפעוטים ביותר בחייו של כל יצור ויצור עלי אדמות. וכך אנו אומרים בראשון מבין שלושה עשר עיקרי אמונה (מופיע בסידור לאחר תפילת שחרית): "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים". אמנם, בכדי לאפשר את בחירתו החופשית של האדם חייב הקב"ה, כביכול, להסתיר את עצמו ולחפות על השגחתו על ידי הנהגה של טבע, אך חלק נכבד ועיקרי ביותר בבחירה עצמה תופסת האמונה בהנהגת ה' על כל ברואיו.
אמונה זו, היא הנוטעת באדם כח לבחור בטוב, ולהתחיל בכל פעם מחדש אם נכשל ברע. עלינו לדעת, שלמרות ההסתרה הגדולה השורה כאן, אין אנו מושלכים לעולם הבחירה עזובים לנפשנו. "ידו" של הבורא מנחה גם כאן את הכל, מכוונת, מדריכה, מסייעת, רוקמת מאורעות, פותחת שבילים ומאירה נתיבים. אך בין אם "נשליך" עצמנו על השם יתברך אם לאו, הלא הוא ממילא מנהיג הכל, אם כן, מה תועלת יש בדבר? אכן, הקדוש ברוך הוא ימשיך "למשוך בחוטים" ולנהל הכל בין כך ובין כך, אולם, מבחינתנו עצם חיזוק האמונה בהנהגתו - ירפה את המתח המלווה לבחירה ויקשר אותנו אליו בקשר אמיץ יותר.
"לסמוך" על השם. מה פירוש הדבר? בהלכות תפילה מצאנו את מושג הסמיכה (שולחן ערוך אורח חיים, משנה ברורה סימן צ"ד סעיף ח'), ושם מבואר שבשעת תפילת "שמונה עשרה" צריך להתפלל דווקא בעמידה ולא לסמוך על שום דבר, והגדרתו ל"סמיכה" שם היא ש"אם ינטל אותו דבר (שהוא סומך עליו) - ייפול". "סמיכה" על השם יתברך, לפי הגדרה זו, פירושה שעלינו להשען עליו באופן כזה שאם יסתיר פניו אפילו לרגע, לא תהיה לנו עוד תקומה חלילה, וכדברי דוד המלך: "כגמול עלי אמו" (תהילים קל"א ב'), ופירש המלבי"ם: "וכמו שהגמול אינו סומך על עצמו מאומה ויודע כי קצר כוחו מעשות דבר, כן אני בפני עצמי רפה ידיים וחסר כח".
אמנם לכל אדם "משענות" רבות עליהן הוא סומך ובוטח - כספו וקניניו, מעמדו החברתי, בריאותו וכוחו, חכמתו, ידידיו. כל אלו מקנים לו את תחושת הביטחון בעולמו, אולם, פעמים רבות הקב"ה עושה עימנו חסד ומערער במקצת את משענותנו המדומות. פתאום החבר אינו חבר, הכסף אובד בנסיבות רעות, חולי נופל על האדם או שנתגלה לו כי כל חכמתו - סיכלות היא. זוהי שעת מבחנו של האדם - האם ישוב ויאחז במשענת האמיתית, הנצחית, של בורא עולם, האם ישוב אליו כתינוק, שבלעדי אימו איננו מסוגל לחיות?...
בפרט עתה, בימים הרי גורל אלה, שפעמי הגאולה ממשמשים ובאים, מסיר הקדוש ברוך הוא מאתנו משענת אחר משענת. פעם אחר פעם, הולך ומתחוור לנו, שבאמת אין על מי לסמוך - אלא עליו. וכמו שניבאו חכמינו ז"ל על דורנו הנקרא "עיקבתא דמשיחא" (מסכת סוטה פרק ט' משנה ט"ו): "בעקבות משיחא - חוצפה יסגא (תרבה) ויוקר יאמיר... אויבי איש אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב... ועל מי יש לנו להשען? על אבינו שבשמיים"! כל דברי המשנה שם הם אודות הסרת אותן משענות מדומות, זאת על מנת להביאנו לידי הבטחון האמיתי בבורא עולם, וכשם שניבא משה רבינו בדבריו האחרונים לעם ישראל: "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו" (דברים ל"ב ל"ז), וביאר רש"י: אמר הקב"ה לישראל: איה כל אותם אלילים שהיו לכם מחסה ומסתור? ...ומתוך הפורענות שהבאתי עליכם ואין לכם מושיע, אז - "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עימדי. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".
בסופו של דבר נראה כולנו עין בעין כי הכל בידי האלוקים לבדו. אולם, אין הכרח לחכות לסוף הזה, "טוב מאד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו". כבר עכשיו, מעצמנו, מבלי שיאלץ הוא למוטט את משענותינו...
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם