שאלה
שלום! בזמן האחרון מאוד התחזקתי מבחינה דתית, התחלתי לשמור נגיעה גם ובנתיים ברוך ה' זה הולך לי טוב מאוד.
מאז שאני זוכרת את עצמי רקדתי, ממש מגיל קטן, ריקוד היה (ועדיין) הדבר כמעט הכי חשוב לי בחיים, אהבתי לריקוד רבה מאוד!!! אני רוקדת בהלהקה מסוימת כבר 8 שנים בערך ואני יודעת שאני צריכה להפסיק עם זה. הלהקה ביחד עם בנים, ועכשיו כשהתחזקתי, זה מפריע לי. אני נקרעת בין אהבתי לריקוד ובין אהבתי והתחזקותי בדת... אני בוכה לילות שלמים על זה. לא כתבתי בשביל לחפש היתר אלא בשביל שתוכלו לעזור לי וליעץ לי מה לעשות בשביל שלא אכשל בדרך, כי זה דבר שמאוד יהיה לי קשה לעשות, ואני לא רוצה ליפול! ייעצו לי מה עדיף לעשות כדי להתקדם לאט ובטוח...
תודה מראש- ויישר כוח!
תשובה
בעזה"י
שלום,
כמו שאמרת- טיפוס אמיתי צריך לעשות לאט ובטוח- אבל עם הרבה גבורה עוצמה ואמת.
אני חושב שהדבר הכי חשוב שעליך לזכור -שאת רוקדת בשביל עצמך! בשביל הנשמה שלך , מתוך אהבה שלך אל הריקוד ולא בשביל קהל ולא בשביל להקה או מאמן או אף אחד אחר.
ריקוד בעיני הוא דבר נפלא ופנימי מאין כמוה.
ואם את אוהבת אותו - אל תוותרי עליו.
בעולם של היום כל כך הרבה דברים הפכו להיות חיצוניים- עושים דברים בשביל לרצות את הקהל, בשביל כסף, בשביל למכור.
העולם הזה מתעסק בכל כך הרבה חיצוניות וקליפות ואיך שדברים נראים - זהוא מזניח ודוחק הצידה את האמת הפנימית, את הנשמה, ושוכחים שמה שנמצא בפנים הוא הוא האמיתי...
את צריכה להחליט לעצמך כמה דברים:
א. את לא מוותרת על הריקוד
ב. את לא מוותרת על האמונה שלך ועל הפנימיות שלך.
עכשיו צריך לראות איך משלבים בין שני הכללים הללו.
למצא מסגרת אחרת, לא רק של בנות בלבד, אלא גם כזאת ששמה דגש על הפנים, על האומנות ועל הביטוי של המיית הנשמה- ולא רק על השואו וההופעה.
אני בטוח שאם תחפשי - תמצאי
משום שאמת היא חותמו של הקב"ה ובפני דברים אמיתיים ופנימיים, המציאות תמיד מתכופפת...
אל תוותרי על דברים שהם אמת- הם חלק מהאלוקות שבך.
צריך הרבה גבורה ויושר ולעמוד בהרבה נסיונות - אבל בסוף מגיעים...
"ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון.
ישאו כתף וכנור וישמחו לקול עוגב"
בברכה,
אור
צוות ישיבת צפת
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם