שאלה
שלום.. יש מידות לא טובות ואסורות כמו כעס או עצבות.. ואני מרגישה שזה קצת שולל מאיתנו את הלגיטימציה להיות אנושיים.. איך אפשר לא להיפגע או לכעוס כשפוגעים בך? איך אפשר לא לכאוב או להיות עצוב כשקורה לך משהו רע? ואולי אני לא מבינה את זה נכון - ולא כל כעס הוא אסור, או לא כל עצבות אסורה.. ואולי בזמנים מסוימים כן מותר..? אשמח שתבהירו לי את הנקודה הזאת... תודה!
תשובה
שלום רב,
ניכר משאלתך שאת מאוד רוצה להתקדם. שאת מודעת לכוחותייך ולאמון שהקב"ה נותן לך וישר כח גדול על כך.
אפשר לדמות את עבודת החיים של האדם לסולם עם הרבה שלבים. ומה שדורשים מהאדם זה להתקדם,לעלות שלבים בסולם. לא משנה מאיזה שלב הוא התחיל משנה לאן יגיע, השאלה בכמה שלבים הצליח להתקדם.
כך, כל אדם נולד עם נתונים מסוימים שהקב"ה נתן לו. הקב"ה מצפה ומאמין באותו אדם שיתקדם, שיעבוד על עצמו. מאותה נקודה שהוא התחיל הוא צריך להתקדם. לאן הוא צריך להגיע? זה כבר תלוי בכל אחד. מאיזה נקודה הוא התחיל, מה הנתונים ההתחלתיים שלו.
הקב"ה ברא עולם לא מושלם. האדם נולד לתוכו וצריך לנסות להשתלם בו כמה שיותר. מה הכוונה להשתלם? לדעת שיש לנו לאן להתקדם, שיש לנו הרבה עבודה, לדעת לאיזה כיוון אנחנו הולכים ולשם ללכת, לשם להתקדם. לשאוף להתקדם לשלמות.
חלק מהעבודה של האדם בעולם זו עבודת מידות. אדם נולד עם תכונות מסוימות, נטיות אופי, שנמצאים ברמה בסיסית-גרעינית והעבודה שלו זה לשכלל ולפתח אותם.
אין כח מיותר שהקב"ה נתן לאדם. כל כוח הוא משמעותי וחיוני בשבילו ואותו הוא צריך לפתח. הפיתוח הזה כולל מחשבה ותשומת לב מתי הכח הזה צריך לבוא לידי ביטוי ובאיזו כמות, באיזו ממידה. בספר קהלת שלמה המלך אומר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד עת לחבוק ועת לרחוק מחבק עת לקרוע ועת לתפור עת לאהוב ועת לשנוא עת מלחמה ועת שלום"…[ פרק ג']. שלמה המלך אומר שיש מצבים שונים בחיי האדם ולכל מצב צריכה להיות התייחסות אחרת. התורה נותנת לו הדרכה לגבי אותה התייחסות. מה ההתייחסות לזמנים של מוות, של בכי (הלכות אבלות), מה ההתייחסות לזמנים של שמחה (סעודה, תפילה) ומתי הזמן להביע את הרגשות האלו.
הרמב"ם ב"שמונה פרקים לרמב"ם" מראה לנו את הדרך להגיע למצב בו הכוחות והמידות שלנו ינווטו למקום הנכון. ע"פ הרמב"ם האדם צריך לזהות את כוחותיו, לדעת מה השורש הטוב שלהם ולבדוק מה דורש שכלול ותיקון. ומאותו כח שמנווט אצלו לא נכון ללכת לקיצוניות השנייה. מתוך כך, האדם יוכל להגיע לדרך האמצע. הדוגמא שהוא נותן זה לאדם קמצן. אדם קמצן זה אדם שמבין את הערך של הכסף, את הערך של כל דבר בחיים. יש מצבים בחיים שזה טוב להיות קמצן. לא להוציא כסף על כל דבר, גם לא על דברים חשובים. (לדוגמא כשאין כסף). הקיצוניות השנייה זה אדם פזרן. אדם כזה שלא רוצה להיות קמצן צריך להיות כמה שיותר פזרן ומתוך כך יגיע לדרך אמצע- יהיה נדיב. דרך האמצע הכוונה שהכח הזה שלו מנווט במינון הרצוי והנכון לו. כך גם לגבי מידות אחרות. אדם כעסן זה אדם שלא משלים עם המציאות הקיימת ששואף לתקן אותה. השורש של זה הוא טוב אבל צריך לכוונן את הכח הזה למינון הנכון. הדרך לכך זה לעבור לקיצוניות השנייה עד להתאזנות בדרך האמצע. זו עבודת חיים. וב"ה השאלה שלך מראה שאת מוכנה לעבוד ויש לך הרבה כוחות ורצון לכך. צריך לזכור שהקב"ה דורש מאיתנו רק מה שביכולתנו. הוא סומך עלינו שנתקדם אבל מתוך הבנה ש"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה". הספר "תיקון המידות" של הרב אביחיל מנסה להתוות דרך לתיקון המידות- לגבי כל מידה מתואר הגורמים לה, השורש הטוב שלה ודרכים להתמודדות. מומלץ בחום לעיין בו.
הרבה בהצלחה לך ולכולנו בעבודת ההשתלמות.
נעמה
tepernaama@gmail.com