רגישות יתר

שלום!

הבקשה לאומץ לב, היא בקשה שבאה מעמקי הנשמה – שהנשמה תוכל לבטא את עצמה, כלפי חוץ, בצורה הכי אמיתית שיש!
ואז, כמובן, מגיעה בעיית ה"סטיגמה העצמית", הנגרמת ע"י: פגיעה, צחוק, לגלוג וכדומה... מה שיוצר - "דימוי עצמי נמוך".
אני מקווה שהקב"ה יהיה בעזרנו, ונוכל "להתגבר כארי!".

לפעמים, לדאבוננו, אנשים באים ופוגעים בנו, בין אם בדברים שבאמת פוגעים ישר בלב, ובין אם ב - "דברים שטותיים, שבכלל אין צורך לשים לב אליהם" (כמו שכתבת, למרות שאני חושב שכל אדם צריך להיזהר ממה שהוא מוציא מהפה). ואנחנו שואלים: למה זה פוגע בנו כל – כך עמוק?

התוצאה של הפגיעות, לא משנה מאיזה סוג, יכולות ליצור לנו, כמו שכתבנו קודם – "דימוי עצמי נמוך" (נקרא לזה מעכשיו: דע"ן). את ה – דע"ן הגדירו במשפט, שאשמח אם תקראי כמה פעמים לפני שנמשיך: "אני לא מה שאני חושב שאני, אני לא מה שאתה חושב שאני, אני מה שאני חושב שאתה חושב שאני". ניתן 2 דוג': אם החברה אומרת למישהו שהוא טמבל – הוא יהיה מבואס, וילחם עד טיפת דמו האחרונה, כדי להוכיח לכולם שהוא שווה. אם החברה אומרת למישהי שהיא מהממת – היא תעמוד מול הארון שעתיים, כדי לבחור את הבגדים שהכי מתאימים לה. בקיצור – אנחנו כמו בובות חוטים לחברה.

ואיך הודפים דע"ן? כבר מצאת את הפיתרון הראשון: "כשיש איתך מישהו שמדרבן אותך ומעודד...", אבל אז באה שאלת המיליון: "אך מה? אחכה עד שיבוא המישהו הזה?! {אם בכלל יבוא..}". בקיצור – דרושה עזרה מבחוץ.
אומר רבי צדוק הכהן מלובלין, ב"צדקת הצדיק" (אות קנד): "כשם שצריך אדם להאמין ב-ה' יתברך, כך צריך אחר-כך להאמין בעצמו! רוצה לומר, שיש ל-ה' יתברך עסק עימו... וזה פירוש ויאמינו ב-ה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא)... כלל נפשות ישראל האמינו ש-ה' יתברך חפץ בהם, ורוצה ומקבל נחת רוח מהחלק הטוב שבהם".
התפקיד שלך הוא להסביר לעצמך שאת שווה המון! שיש לך "חשיבות עצומה ואף מזעזעת!" (כלשון הגר"ש וולבה). כל אדם הוא עולם ומלואו! תאמיני בעצמך, ותראי את התכונות הטובות שיש בך. אם תחשבי לעצמך לפעמים, בניסיון להכחיש את זה, תתעקשי ותנסי להוכיח לעצמך שאת לא "לא כלום" ושבלעדייך העולם לא היה קיים! הרי לא ייתכן שהקב"ה - אבא שבשמים, הביא אותך "סתם, כי בא לו" לעולם...

ועכשיו לפיתרון השני: להיות ענוותנים! מה זו ענווה? עניו הוא לא כמו הסטיגמה – מישהו שצוחקים עליו, והוא שותק כמו דג, הולך בראש מוכן... יש 2 הגדרות כלליות לאדם עניו והם כך:
הגדרה ראשונה- הענווה עוזרת לנו להיות מה שאנו באמת - הטבעיות שלנו, ונותנת לנו ביטחון עצמי. כי איננו זקוקים לאישור מבחוץ שאנו טובים (כמובן שתמיד כדאי לשמוע תשבחות ולשקול עצות שבאות מאנשים אחרים, זה נותן הרגשה טובה).
הגדרה שנייה- מכיוון שהענוותן רוצה להיות מה שהוא עצמו - הנשמה הפנימית שבו, הוא מחפש בכל מצב בו הוא נמצא, מה הקב"ה - מקור הנשמות, רוצה שהוא יעשה. וכך מתקרב העניו ל-ה'.

כן, החברה שלך בהחלט צדקה, והמלווה תמיד נמצא לידך, השאלה היא – האם את מאמינה? התשובה, אני מעריך, תהיה: ברור שכן! אבל כשאתה במצב של בעסה, קשה לעסוק בסוגיות באמונה...
כל לילה, בקביעות, קחי מחברת, ותכתבי על כל הדברים הטובים שעשית היום, באיזה תכונות טובות שיש בך השתמשת היום, ממה נהנית היום, איך הקב"ה עזר לך היום, מה את יכולה לשפר לטובת הפרט והכלל... דברים בסגנון הזה.

ותזכרי, במקרה שתיכשלי במשימה כזאת או אחרת – אל תחפשי הגדרות לעצמך! הקב"ה תמיד איתך, וטוב גם לקחת איתך אנשים/חברים שיעזור לך, בנפרד. אבל, וזה אבל גדול: כמו שהדבורה, מבחינה הגיונית, לא יכולה לעוף – והיא עפה! כך גם את, רק אם תאמיני בעצמך מספיק – השמים הם הגבול!

אם יש לך עוד שאלות, הארות, הערות, וכד', או שסתם את רוצה לשתף, את מוזמנת להתקשר אלינו, לטלפון 1599-5000-54, ימים א' - ה' משעה 21:00 עד 1:00 בלילה. סודיות מובטחת! או, שלחילופין, את מוזמנת לשלוח לי למייל.

גמר טוב, סוכות שמח וב"הצלחה רבה!

דורון dozkih@gmail.com







.