קשר אהבה בין אשה לאשה

שלום תמי,

הרמב"ם והשולחן ערוך אוסרים משכב נקיבה במפורש (הלכות איסורי ביאה פרק כא ואבן העזר סימן כ), ואין עוררין על פסיקתם בנושא. המקור של הפסיקה הוא בגמרא במסכת יבמות דף עו. ובמדרש הלכה, בספרא, על הפסוק בויקרא כ, ב "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו".
על פי המקורות האלו ישנם שני יסודות לאיסור:
א. פריצות - סיפוק מיני אמור להיות כוח בונה חיים ולא רק עניין של הנאה ותחושת מימוש. על כן אצל עם ישראל לדורות תמיד דאגו לטבעיות ושחרור בתחום הזה אבל רק במסגרת של אחריות והדדיות ולא רק כחיפוש אחר הנאה או הרגשת קירבה. יותר מכך המיניות ככוח לבניין חיים חיייב להיות כלי להעצמת משפחה וקשר של אמון ואינטימיות בין בני זוג בתוך מסגרת קבועה של יחסים הבנוים על שאיפה משותפת לבניין חיים. מיניות שאינה מתקיימת במסגרת של בניין משפחה, גם אם יש בה קירבה ודאגה לזולת נחשבת פריצות - גם מבחינת הערך של הקשר בין שני אנשים וגם מבחינת מידות האישיות של האדם הנברא בצלם.
ב. "מעשה ארץ מצרים" - ישנו רובד נוסף החמור יותר כאשר הופכים משכב נקיבה (ומשכב זכר) לדבר מקובל בחברה, לנורמה. התנהגות מינית שלא במסגרת משפחה של איש ואישה כנורמה חברתית הצטיירה בעיני התורה, ובעיני היהודים לאורך הדורות, כמאפיינת תרבויות של עבודה זרה. תרבויות אלו, גם המודרניות שאין בהן עבודה זרה של פסלים, אינן רגישות להשחתת "צלם" האדם הנובעת מנורמות מיניות "פתוחות וחופשיות". אני מדגיש שהדברים האלו קשורים לחברות, קהילות או אנשים פרטיים שהפכו התנהגויות אלו לנורמה, להתנהגות מקובלת ואף ערכית.
ג. על רקע דברים אלו נראה בפשטות שיש לאישה (בחורה) להתרחק מאישה אחרת המחפשת קשר יותר מחברות, המעוניינת לממש את הרצון שלה "להתאהב" (אף אם מדובר ב"חברה טובה") - בדיוק כמו שבכל איסורי העריות יש להתרחק מלהיכנס למצב בו יש אפשר שאדם יקיים קשר מיני אסור.
בברכה, דוב ברקוביץ