קשה לי שבציבור הדתי-לאומי מחפפים

לק"י

שואלת יקרה שלום!
אשריך שאלו המחשבות שאת חושבת עליהם. איך להיות עובד ה' באמת ולא מתוך תופעת עדר וזרימה. איך לעבוד את ה' מתוך רצון והשתוקקות עזה לקב"ה שתתבטא בכל דבר בחיים מתוך בירור אמיתי של הדרך הנכונה ולא הנוחה, עם כל הקשיים שיכולים להיות בדרך.
נכון, לא תמיד קל לראות בעיה, להכיר בחיסרון שלה, לעצור את שטף החיים ולהגיד "לא עוד". ואת, בשום שכל ומתוך בינה עמוקה, רואה כמה חשוב לברר את דרכנו כציבור דתי-לאומי.
את מציגה מציאות, שלצערנו, כל כך מוכרת.
כמו כל ציבור גם בציבור דתי-לאומי יש אנשים שגדלו ופשוט לא מבינים את הדרך ואני מאמין שלא זו הסיבה שבגללה לא דיברו איתכן באולפנה על כך. יש דברים שלפעמים נדמה שהם כל כך ברורים ולכן לא מסבירים אותם, או שמביאים אותם תוך כדי פעילויות, שיחות ושיעורים שונים שלמשתתפים ולשומעים נדמה כדברים צדדים.
כמו כל אידיאולוגיה ודרך כך גם בנוגע לשאלתך, התשובות שקיבלנו בילדותנו כבר לא מספקים ומצד שני אנו כבר מחפשים תשובות שורשיות ועמוקות שנדרש זמן להסביר, להבין ולהכיל. חשוב להבין שהדברים אולי ישמעו קצת גבוהים, אולי מובנים מצד השכל אבל בכל זאת עם הרגשה שיש עוד מקום לברר ולהבין.
אישית, אני ממליץ בנוסף לתשובה גם להעמיק עוד ולברר לאורך זמן עם עוד דמות, בעיקר דרך כתביו של הרב קוק מתוך הספר "אורות", אך גם מתוך דיון בסוגיות ליבה במציאות הישראלית את דרכנו.

[תפיסה של הציונות הדתית]
כציבור דתי-לאומי אנו מאמינים שאנו נמצאים בימי אתחלתא דגאולה שהופיעה עם תחילת התנועה הציונית. תהליך שדומה ללידה שגם בו יש חבלים וקשיים.
היחס שלנו למדינה, או יותר נכון לכל תהליך הגאולה, מתמצת אולי את הדברים של הגדרת דרכנו והם כוללים גם את היחס לכפירה ושאר התהליכים המורכבים ובתוכם ארץ ישראל והיחס לחילוניים (שאף הובילו את התנועה הציונית בראשיתה).
אנו מודעים לבעייתיות שיש בתרבות הכללית שיש בארץ ישראל עכשיו, ובכלל בעם ישראל. אנו גם יודעים שיש פה דברים שהם לא לרוחנו אבל אנחנו יודעים גם לעשות הבחנה בין הצד של סגולת ישראל הנמצאת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו לבין איך שזה מתגלה בפועל (דברים אלו גם מתבארים באגרת תקנ"ה באגרות הראי"ה).
דברים אלו נובעים מתפיסתנו שהעם לא מורכב רק מקומץ אנשים, את, אני והוא. אנחנו מבינים שבראש ובראשונה נוצרנו כעם. עם ישראל הוא תמיד עם ישראל ואי אפשר לשנות את זה. גם כשהוא לא מגלה את זה במעשיו בעשיית מצוות וקיום התורה אנו עם ישראל ועם ישראל הוא עם נפלא.
אנו מבינים שהעולם החומרי לא סותר את השאיפה שלנו לקדושה ויותר מכך. אי אפשר להגיע לקדושה אם מתעלמים מהעולם החומרי. לכן, אנו משתדלים לחבר בין עולם הרוח ועולם החומר- ולגלות את צדדי הקדושה שיש גם בדברים הפשוטים (והדברים מובאים גם במסילת ישרים בפרק ט"ז ובפרק כ"ו).
כל זה מקבל ביטוי ביחס של הרב קוק זצ"ל לתנועה החלוצית בא"י עם הופעת התנועה הציונית והעליות הראשונות, וגם משפיעות על היחס שלנו למדינה.
המדינה בעינינו אינה מקלט או מדינה ככל העמים אלא מדובר בגילוי אמיתי של קדושה. קידוש ה' ממש. תחשבי מה היה היחס לעם ישראל בגלות? ביזו אותנו והשפילו אותנו, טבחו בנו והתעללו בנו. ועכשיו, עכשיו אנחנו נמצאים בארץ ישראל! במדינת ישראל! מדינה שלנו, שאנחנו שומרים עליה, שאנחנו בונים אותה. שאנחנו אחראים עליה, והמדינה הזאת נמצאת בקדמת הטכנולוגיה והתעשייה הביטחונית. בקדמת החקלאות והפיתוח הכללי ובין המדינות המפותחות בעולם. מי היה מאמין שאחרי מה שעמנו עבר בתוקפת השואה שאנחנו נהיה איפה שאנחנו עכשיו?! זה לא קידוש '! קידוש ה' שנעשה דווקא על ידי כל העם ולאו דווקא על ידי אנשים שהם בהכרח מאמינים.
ועדין לפעמים נדמה שכל זה בא על חשבון היחס שלנו לתורה.

על חשבון קיום התורה?
את מציגה רצון אמיתי ועז להיות עובד ה' שלפעמים נראה שאין בציבור שלנו כי אנחנו נתפסים כציבור מקל או לא רציני.
צריך לזכור שלושה דברים:
1. [הפרדה בין השיטה לבין מה שאנשים עושים].
צריך לזכור שמי שהתוו את דרכה של הציונות הדתית, ובראשם הרב קוק זצ"ל, היו אנשים יראי שמים שדקדקו בקלה כבחמורה ומה שעושים היום חלק ממי שמגדירים את עצמם כממשיכי דרכו אינה בהכרח לרוחו.
2. [אסור להכליל].
האם בגלל גילוי אנטישמי של צרפתי אחד נגיד שהאידיאולוגיה הצרפתית היא אנטישמית?
בכל ציבור אנו יכולים למצוא אנשים שמקילים יותר ואנשים שמקילים פחות. אנשים שמחמירים יותר ואנשים שמחמירים פחות והשאלה שתמיד נשאל היא למה.
3. [לא תמיד צריך להחמיר].
מאוד קל לנו תמיד להחמיר- להגיד אסור ובכך לחתום את העניין. להתנזר, להתנתק מחיי החומר, להתבדל ולהסתגר אבל גם חז"ל קבעו שבאופן כללי (ולא נפרט מתי ואיך, וזה דורש בירור לפני שעושים את זה בפועל) "כח דהיתרא עדיפא". לא כי אנחנו מבקשים לחפף אלא כי אנחנו מבקשים להביא הוראה שנכון כהוראה ציבורית. חז"ל לא גזרו דברים על הציבור שהם לא יכלו לעמוד בהם ובן אדם פרטי שרוצה להחמיר על עצמו יכול, אבל כאדם פרטי.
אמנם, זה לא אומר שכל מה שאנשים מחפפים בו זה בסדר. יש אנשים שמקילים, הולכים לפי מה שנח להם. מציירים מטרה ואחר כך מוצאים עץ, במקרה הטוב רב ופוסק, לתלות בהם את דעתם, ולא שזה מגיע מתוך בירור והעמקה.
צריך להבין שיש אמת בהקפדה החרדית אך זה לאו בהכרח אומר שמי שלא מקפיד מחפף.
אם רואים משהו בציבור החרדי (היחס לרבנים, לדוגמא) שעוזר לנו בעבודת ה' אז ללמוד מהם, לקחת את זה מהם.
אם רואים משהו בציבור החילוני (היחס לפיתוח הכישרונות של כל אחד ואחד, לדוגמא) שעוזר לנו בעבודת ה' אז ללמוד מהם, לקחת את זה מהם.
[שניהם כמובן בגבולות ההלכה.]
אפשר וראוי להיות מאמין ובעל דביקות בה' אבל זה לא אמור לצמצם אותנו. נורא קל לנו להגיד שמאמין זה מי שהכי מחמיר אבל אנו גם צריכים לזכור שבסופו של דבר, נזיר מביא קורבן חטאת בסוף ימי נזרו כיון שהוא לא נהנה ממשהו שהקב"ה נתן לו רשות להשתמש בו והדברים חוזרים למה שהזכרנו בנוגע לדרכה של הציונות הדתית.

אקווה שהועלתי ולו במעט, ואם תרצי תמיד תוכלי לפנות אלי במייל לשאלות הבהרות ותגובות.
הרבה הצלחה בהמשך הדרך ובבירור הדרך הנכונה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com