קשה לי להבין מה זאת אהבה - מדוע היופי כ"כ חשוב?

שלום וברכה,

שאלתך חשובה ביותר, יישר כח!

[יופי הוא תמיד בעיני המתבונן]

יופי, טעם של אוכל, טעם באומנות, ריח ועוד רבים נוספים הינם סובייקטיבים - לכל אדם יש העדפה אישית שונה משל חברו. פעמים רבות קורה שלדעת פלוני מאכל מסוים ערב לחך, בעוד שאלמוני חושב שאסור לברך על אותו מאכל משום שהוא לא ראוי לאכילה.

כאשר אדם אוהב את אשתו, בעיניו אין אשה יפה ממנה בכל העולם. הסיבה לאהבה אמיתית אינה יכולה להיות יופי גשמי - לא רק בגלל שזהו דבר חולף (מה לעשות בני אדם מזדקנים ונראים פחות מושכים...), אלא בגלל שכאשר אדם רואה דבר מה יפה, הוא אינו אוהב את החפץ, הוא אוהב את ההרגשה שנגרמת לו כתוצאה מהתבוננות בחפץ - במילים אחרות,הוא אוהב את עצמו; דיג לא אוהב דגים, הדייג אוהב את עצמו ולכן אוכל את הדגים - אם הוא היה אוהב את הדגים הוא היה מחזיר אותם למים.

[רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים]

לעומת זאת, מהמדרש הבא ניתן ללמוד רבות על האהבה של יעקב לרחל ולהבין מהו היופי שהוא ראה בה:

"...באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם. (איכה רבה)"

יעקב ראה ברחל את המידות הטובות שיש בה, זו היא הסיבה שאמרו עליה שהיא בת זוגו של יעקב, "יפת תואר ויפת מראה" - יופי של מעשים טובים, כשם שהיה יעקב יפה תואר, יופי של צדיק. בלילה לאה דברה בקולה של רחל, שהתאים ל"קול קול יעקב", רק בבקר כשראה יעקב שרמתה אותו, ראה שהיא לא כרחל, כי רחל הצדיקה לא הייתה מרמה אותו. עלהפסוק "וירא ה' כי שנואה לאה" אמרו חז"ל שעשתה כמעשה השנואים (עשו), "ויאהב את רחל מלאה" - שאהב יעקב את רחל בגלל מה שעשתה בשביל לאה, שמסרה לה את הסימנים, וראה בכך יופי רוחני נדיר של הקרבה עצמית.

בנוסף על מה שכתבתי עד כה, אי אפשר להתעלם מכך שליופי חיצוני אכן יש חשיבות; בין הציווים בתורה, ישנם מקרים רבים שעשויים להראות לנו כחוסר פוליטיקלי קורקט. אחת הדוגמאות לכך היא ששאלת על הפסוק: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב:" (ויקרא פרק כא), שהמובן מהכתוב הוא שכהן בעל מום חיצוני לא יכול לשרת במקדש.

[שקר החן והבל היופי]

בעבר, החברה התמודדה עם מעמדות בצורה ישירה יותר – זה היה אופי החברה בצורה מובהקת.
החברה שלנו, לכאורה, דוגלת בין היתר בשילוב החלשים ומאמינה בכך שכל בני האדם שווים. נראה שטענת השיווין אומרת שבכדי שפלוני ואלמוני יהיו שווים או שפלוני ואלמונית יהיו שווים – כל מה שהאחד זכאי או מסוגל לו, צריך להיות במידה שווה ובאותו האופן גם אצל האחר. נראה שישנה התנגשות מסויימת כשמנסים לראות את חלוקת המעמדות בראי תקופתינו, אולם אם נהיה כנים עם עצמנו הדברים כלל לא השתנו והאמת היא שפלוני לעולם לא יהיה אלמוני וגם אם יתאמץ ככול כוחו עדיין יהיו אנשים בעלי יכולות שונות, דבר זה לא ישתנה בדיוק כשם שישראל אינו יכול להיות כהן.

יתכן לומר ששיווין אינו כפי שהחברה תופסת או רוצה להבין אותו – שיווין אמיתי מתבטא ביחס לכל אדם כאדם מבלי להפלות אותו בזכויות בסיסיות – לדגמא, לא מתקבל על הדעת שאדם יורשע במשפט מכיוון שהוא עני או בעל מום גופני וכיוצ"ב. יחד עם זאת, שיווין אין משמעותו שכל אדם מתאים באמת לעשות כל עבודה – במקרה שלנו, הכהנים הינם מודל אופטימאלי לחיקוי והערצה, דבר זה בא לידי ביטוי גם בבגדיהם המהודרים ובשלמות גופנית. כמה שלא נעים לומר זאת, אדם חכם וטוב לב שהינו בעל מום גופני, על אף כל מעלותיו אינו אדם אופטימאלי.

בנוסף, ניתן להסביר שכהן בעל מום גופני מסויים נושא בליבו טינה כלפי שמיה, נכון שלכל אדם יש חסרונות שונים ורצון שהמציאות תשתנה בצורה מסויימת, אולם מום גופני הוא תמידי בעוד שרצון להשגת דבר מה הוא עובר. על כן, יתכן לומר שאכזבה של כהן בעל מום עשויה למנוע ממנו מלעשות את עבודת הקרבנות בלב שלם.

מכל כיוון שנתבונן על אשר דיברנו כאן, אי אפשר יהיה להימלט מהעובדה האנושית, העצובה והכואבת - מסתבר שלמראה ולשלמות הגוף יש משקל, ועלינו להכיר בכך רק כשזה רלוונטי (ציווי מהתורה).

ברכת ה' עליך,

ירון

Benzvi613@gmail.com