קשה לי המעבר לישיבה

שאלה

לכבוד הרב, לפני כשבועיים (ר"ח אלול) התחלתי את לימודי באחת מישיבות ההסדר בארץ. כמובן שבחצי שנה האחרונה לא פתחתי כמעט אף ספר לימוד (את הגמרא רק לבגרות וגם זה בקושי) שלא לדבר על לשבת במקום אחד. בקיצור, ממש לא מה שעושים בישיבה. כמובן שאפשר מיד לשאול "אז למה לא הלכת למכינה, או ישר לצבא", אז האמת היא שחשבתי על האופציה הראשונה, אבל מכיוון שאני יודע שיש לי ברוך ה' פוטנציאל ענק לגמרא, בלי עין הרע(הבגרות והמבחנים יוכיחו), החלטתי להלחם בדחפים ולהכריח את עצמי ללמוד. הבעיה היא שעכשיו, אחרי שבועיים בישיבה, אני פשוט לא אוהב את הגמרא (בלשון המעטה) לצערי. אני פשוט לא מצליח להתחבר לפלפולים על נושאים שהיו רלוונטים לפני 500 שנה! מה אכפת לי אם שור נגח פרה או שתי שכנים שרוצים לעשות מחיצה? מצטער על הבוטות, אבל זה מה שאני מרגיש. אני לא שלם עם זה, אבל אני לא מצליח לתפוס את עצמי ללמוד גמרא. אני מבין את החשיבות של הגמרא (הסבירו לי מלא פעמים) אבל זה לא עוזר כשאני יושב מולה. אני כן נהנה ללמוד ספרים אחרים, אמונה וכד', ובעצם כל מה שעוזר לי בתכל'ס ביום-יום, אבל גמרא, לצערי, לא. אני אוהב רק את הסיפורים... מה אני עושה עם זה? האם זאת הרגשה נורמלית לבנאדם שחצי שנה חי בסתלבט? לחכות שזה יעבור עם הזמן? ואולי לעזוב את הישיבה?

בתודה

נ.ב. התווכחתי עם חברים: אם אני יכריח את עצמי ללמוד האם זה יגרום לי לאהוב יותר או דווקא לאהוב פחות...? מה דעת הרב? (זה מאוד חשוב ודחוף לי כי אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי סתם!)

תשובה