שאלה
לרב יובל שרלו, השלום והברכה.
(קודם כל, מצטער על ההטרדות, ובאמת אני משתדל ולסנן את שאלותי ככל הניתן גם כדי לא לא להציק וגם כדי להיות "עצמאי בשטח" לקבל החלטות ע"פ שיקול דעת בריא המבוסס על עקרונות היהדות, ולחפש לבד).
שאלתי היא על החכמה.
כידוע, הרמב"ם כבר טוען על החכמה שעל ידה וע"י תיקון המידות מגיעים לדרגה הגבוהה הנקראת - דעת ה' (שזו גם הנבואה), גם התייחסות נלהבת לחכמה של פילון האלכסנדרוני ועוד ענקי רוח בכל הדורות, שממש קידשו את השכל ונאמר גם על ענקי הפילוסופים שהיו בבחינת נביאים בעמים (לא זוכר בדיוק מי אמר זאת).
העניין הוא, איך להתייחס לחכמה שבתנ"ך (עם התמקדות בנ"ך) לעומת ספרי חכמה אחרים שנכתבו והיו לנכסי צאן ברזל של האנושות (בעיקר בספרים החיצוניים כמו בן סירא שידוע בפירוש שהוא מדברי החכמה).
ידוע שאין להם יחס כ"כ אוהד בגמרא אך מצד שני מצטטים אותם. אין זה תרתי דסתרי?
אם כן, שאלתי הבאופן כללי יותר, מה היחס בין הקדושה, החכמה הנביא וחכם/פילוסוף ומהו יחס היהדות כלפי השכל ופיתוחו (האם נחשב "עבודת ה'" באופן יותר ישיר מפעולות אחרות מפני שהוא מפתח את האדם כמו תיקון המידות למשל?)
בתודה.
תשובה
שלום וברכה
חז"ל כבר ניסחו לנו את הגישה, באומרם: "חכמה בגויים תאמן, תורה בגויים אל תאמן".
לאמור: אנו לומדים הרבה מחוכמתם של הגויים. אל לנו לשכוח כי פרשת יתרו מלמדת כי אנו מקבלים מיועץ זר את הדרך הראויה להקמת מערכת המשפט, וזו כמובן דוגמה אחת בלבד. הראשונים מצטטים את הפילוסופים בהקשרים שונים וכדו'.
ברם, בשעה שאנו עוסקים במהות הפנימית וביסודות הנובעים מהמפגש עם הא-לוהים – שם ניתנת גישה ומעמד רק לאלה שהם בני ברית בין ישראל ואלוקים. לפיכך, הם לא הופכים להיות חלק מפסיקת ההלכה.
שאלה אחרת היא מקומו של השכל בעיצוב מהותו ודמותו של האדם. כאן יש לחכמה תפקיד חשוב, אולם לא בלעדי. יש בני אדם שמתאימה להם דרך הרמב"ם, ובאמת בשעה שהם מעצימים את עולמם המחשבתי יש לכך השפעה ישירה על עולמם המוסרי והמידותי. ברם, אין כל בני האדם כאלה, ורבים רבים הנזקקים לעבודה מידותית ישירה, לדברי מוסר וחיזוק, להעצמה בדרך רגשית וכדו'.
כל טוב
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם