שאלה
א. מה מקור ההיתר לקבלת כסף/מלגה ע"י לומדי תורה בכוללים?
ב. האם ההיתר הזה שייך גם עבור אדם העובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה ורוצה עכשיו ללמוד חצי יום בכולל, או ההיתר הזה שייך רק עבור אדם שעיסוקו העיקרי הוא בתורה .(מדובר במקרה שכספי המלגה הם נחוצים לפרנסה. האם דבר זה משנה?)
ג. בהנחה שהתשובה לשאלה ב' הנ"ל היא שההיתר הוא גם עבור אדם עובד:
ידוע מה שחז"ל אמרו דברי גנאי בנוגע לנהנה מדברי תורה, ועושה קרדום לחפור בה, ודהשתמש בתגא חלף, ועוד דברים חמורים בכמה מקומות.
אדם שעובד וקובע עיתים לתורה, והוא רוצה ללמוד בכולל חלק מהיום אך אין זה באפשרותו אלא אם כן יקבל מלגה מהכולל.
האם עדיף לו להחמיר בענין קבלת מילגה ולהימנע מללמוד בכולל בגלל חשש אמיתי לעבור על דברי חז"ל הנ"ל ואז הוא יאלץ ללמוד רק בקביעת עיתים,
או עדיף לו ללמוד בכולל חלק מהיום על אף שהוא יאלץ לקבל מילגה.
תשובה
בס"ד
שלום וברכה,
[א. ]הסיבה שכולם אומרים שבגללה מותר לקבל מלגה היא: "עת לעשות לה' - הפרו תורתך". כך כתב רבי יוסף קארו בתשובה להסביר למה אחרים מסכימים לקבל מלגה עבור לימודם. אבל הוא עצמו התפרנס ממלאכתו ולא מקופת הציבור.
אבל אני חושב שמאז הרמב"ם ורבי יוסף קארו העולם התקדם לפחות בדבר אחד. היום רוב המדינות בעולם משקיעות בחינוך. הן משקיעות סכומים אדירים באנשי רוח מתוך ידיעה שככל שהחברה תשקיע יותר בתחום הזה - כך היא תהיה יותר חזקה ויותר מפותחת.
בתקופת המשנה והרמב"ם ה"ידיעה הזו" היתה נחלתם של מעטים בלבד כדוגמת הרמב"ם. והיום - ב"ה - הידיעה הזו היא נחלת רבים ולכן מדינות רבות משקיעות בהשכלה כסף רב.
לצערינו רבים מבינים את ערך ההשכלה הגבוהה במדעים ויש כאלו שלא מבינים את ההשפעה שעל ידי ריבוי תורה בישראל ובעולם. אבל רבים כן מבינים וכך הממשלה שמשקיעה בזה כסף רב.
לכן, בימינו, היחס לתשלום עבור לימוד אינו כל כך נורא כמו שכתב הרמב"ם בפירושו למשניות במסכת אבות.
[ב. ]אם הלימוד של אחרי הצהרים לא יתאפשר בלי תשלום המלגה - בוודאי לקחת מילגה. אפילו בלי זה כדאי לקחת את המילגה כי זה מחייב את הלומד להגיע בזמן. אחר כך אפשר לחזור ולתרום אותה לאותו הכולל.
[ג. ]מותר לאדם להחמיר על עצמו ולא לקבל כסף על לימוד תורה אך ורק אם החומרה הזו לא גורמת ל"ביטול תורה".
בהצלחה!