קבלת השונה

שלום
יחסה של התורה למשכב זכור חמור מאין כמוהו כמו שנאמר (ויקרא כ, יג): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם, מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם". וכל מקום שנאמר "דמיהם בם", הכוונה לסקילה. אמנם מכמה סיבות הלכתיות, למעשה כמעט שלא דנו בסנהדרין אנשים למיתה.
כי תמיד היה מוצא צד של זכות שלפיו החוטא פטור מעונש מיתה אבל העונש המקסימלי מלמד מהו היחס העקרוני של התורה.

נראה שדווקא בזכות יחס זה הטיבה התורה עם הבריות בזכות זה שאנשים מודעים לאיסור הזה עוד מקטנות, אפילו אם באופן עקרוני היתה יכולה להתפתח אצלם סטייה שכזו, האיסור החמור סוגר בפניהם כל אפשרות של התפתחות רצון בכיוון הזה, וממילא כוחות האהבה הקיימים בכל אדם, מוזרמים לאפיק הנורמאלי של נישואים בעלי תוכן חיובי, שעל ידם זוכה האדם לדבר הגדול מכל, שהוא כמובן הולדת הילדים.

ומכל מקום אין להחשיב את החוטא במשכב זכור כיותר גרוע ממחלל שבת, וכשם שבדורנו אין מרחיקים מישראל מחללי שבת, אלא משתדלים לקרבם במה שאפשר לתורה ומצוות גם בעודם מחללי שבת, כך אין להרחיק את החוטאים במשכב זכור.

ולהלן הרחבה ומקור התשובה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א ועיין בספר באתר ישיבה
http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=997