צדקה עד גבול מסויים

שלום
כן. ולהבא אל תיתן גם אם הוא ישיג מכתב המלצה מרבנים שונים .

לפי ההלכה אין לתת לעני המחזר על הפתחים או מקבץ נדבות ברחוב מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת, כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בשקל או חצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כחמש אגורות.ואין לתת יותר מכך.

כאשר מדובר בחולה שחי בקהילה, החובה להצילו מוטלת על הקהילה כולה, ולא על היחיד. ולפיכך אין היחיד מצווה למכור את כל רכושו כדי להציל את החולה

ולהלן הרחבה מספר פניני הלכה מאת הרב אליעזר מלמד ועיין בספר באתר ישיבה

http://www.yeshiva.org.il/midrash/Hmidrash.aspx?cat=384

בברכה אייל משה

"לפי ההלכה אין לתת לעני המחזר על הפתחים או מקבץ נדבות ברחוב מתנה גדולה, ומאידך אין לפוטרו בלא כלום, אלא צריך לתת לו מתנה מועטת, כלומר כשיעור שניתן לקנות בו דבר מה לאכול. בימינו אפשר להעריך זאת בשקל או חצי שקל. ויש אומרים שדי בשיעור פרוטה, שהוא כחמש אגורות.

ואין לתת יותר מכך, שהואיל והתרגל לחזר על הפתחים, מי יודע כמה יאסוף, ואולי כבר אינו נזקק כל כך ואף על פי כן הוא ממשיך לאסוף צדקה ומכשיל אנשים בנתינת צדקה לעני שאינו הגון. ואף אם הוא נזקק לצדקה, לא ברור שצריך להקדימו, שהרי לפי כללי ההלכה יש להקדים את העניים הקרובים והשכנים, ומי יודע אם זה שמחזר על הפתחים נזקק לצדקה יותר מהם (ב"ב ט, א, שו"ע יו"ד רנ, ג).

היחס למכתבי רבנים
השאלה: האם על פי מכתב המלצה של רבנים צריך לתת יותר?
תשובה:נראה לעניות דעתי, שאין בכוחו של מכתב ההמלצה לשנות את מעמדו של המחזר על הפתחים, ודינו נשאר שנותנים לו מתנה מועטת בלבד. וזאת משום שהרב שכתב את מכתב ההמלצה לא קיבל על עצמו לעקוב אחר העני ולבדוק אם אסף כפי צורכו או שמא המשיך לקבץ נדבות לאחר מכן. בנוסף לכך, מכתב ההמלצה לא בא לקבוע שזה העני הנצרך ביותר, ושיש להקדימו לכל שאר העניים. לכן את מעשר הכספים צריך לתת לישיבות או גבאי צדקה הגונים, ואילו למחזרים על הפתחים צריכים לתת מתנה מועטת בלבד, כלומר: בין חמש אגורות לשקל.

מנהגנו שלא לתת מכתב המלצה בלא היכרות אישית
אבי מורי שליט"א, אינו נותן מכתב תמיכה לשום עני שאינו מתגורר בבית-אל או שהוא תלמיד אישי שלו. וכך גם אני נוהג. הסיבה לכך ברורה, רבים טועים לחשוב, שאם רב מוכר נותן מכתב תמיכה לעני המחזר על הפתחים, הרי שצריך לתת לו מתנה גדולה. אבל כאמור, אין נותן המכתב מסוגל לעקוב כראוי אחר מקבלי המכתבים.
ובכלל, כפי שלמדנו, דרכי העזרה לעני מורכבות. צריך להכיר אותו, את אופיו, את כישרונותיו. את ההיסטוריה שלו כעובד ומפרנס או כמובטל כרוני. האם הוא מסוגל לעבוד? האם יש לו משפחה שיכולה לסייע בידו? האם יש באפשרותו למכור את דירתו ולעבור למקום זול יותר? האם הוא מקבץ נדבות עבור טיפול רפואי בחוץ לארץ כאשר קופת חולים מוכנה לממן את הטיפול הרפואי שלו בארץ? ועוד שאלות רבות. בלא היכרות מעמיקה וארוכת שנים, לא בטוח שהכסף שניתן אכן יועיל לו באמת.
במשך מספר שנים עקבתי אחר מקבלי מכתבי ההמלצה, ועמדתי על עובדה מעניינת. יש להם מכתבים מכל מיני רבנים חשובים וטובים, אבל מכתב אחד, החשוב ביותר, חסר. המכתב מהרב המקומי. היינו מהרב שמתגורר בשכונתו של העני. הרי הוא זה שצריך להכירו היטב, ומדוע ממנו אין מכתב? הסיבה ברורה, הוא מכיר אותו יותר מדי טוב, וכנראה אינו ממליץ לתת לו צדקה.
ושלא נטעה, אין סיכוי לברר את האמת אודות עני המגיע לחזר על הפתחים. גם אם נתקשר לשכניו או מכריו, לא נדע את מידת אמינותם. גם אם נדבר עם העובד הסוציאלי המקומי, ברוב המקרים הוא אינו מכיר אותו היטב. הוא יודע רק את מה שדווח למחלקת הרווחה, וזה בדרך כלל מעט מאוד.

גבאי צדקה
הדרך הנכונה לעזור לנזקקים היא בפעילות מקומית של גבאי צדקה, וכפי שאמרו חז"ל: "עניי עירך קודמים". שני יסודות ישנם בדברי חז"ל: האחד, החובה המוסרית כלפי הקרובים קודמת. השני, הקרובים מוכרים, וניתן לעזור להם באופן נכון יותר. אם אפשר, טוב שגבאי הצדקה יעבדו יחד עם אנשי החינוך ועובדי מחלקת הרווחה.

מעשה באשה אחת
מעשה באשה אחת שהיתה באה לישובים רבים, ועומדת בפתח בית הכנסת, ומספרת לקהל שבעלה נכה, וגם לה יש בעיות רפואיות, ולכן לא שילמה את שכר הדירה שלה, ואם לא תשלם תוך יום כארבעת אלפים ש"ח עומדים לזרוק אותם מן הדירה. יהודים רבים וטובים העניקו לה נדבה הגונה.
בוקר אחד, בשעה חמש, הגיעה לישובנו ודפקה על דלת ביתי. היא רצתה שאעודד את הציבור לתמוך בה. אשתי קמה, ואחר שנתנה לה כוס תה, אמרה לה שאינני נוהג להמליץ בלי להכיר את המבקש היטב, ואם תרצה תוכל לדבר עימי יותר מאוחר בטלפון, בזמן שאוכל לברר את כל מה שצריך, אבל עתה אין טעם להעירני משנתי. האשה הביעה מורת רוח, התלוננה על רוע לב, אך כשהבינה שלא תוכל לגרום לאשתי להעירני משנתי, יצאה מהבית והורתה למונית שהביאה אותה לנסוע לישוב קדומים.
היא עמדה בפתח בית הכנסת ותינתה את צערה. היא סיפרה שנהג המונית עשה עמה חסד והביא אותה עד לקדומים. האנשים הרחמנים פתחו את ארנקם, והיא עשתה חיל וקבלה כאלף או אלפיים שקלים. עד שאחד המתפללים יצא החוצה לשאול את נהג המונית האם הוא אכן מסיע את האשה בהתנדבות. הנהג התרעם וענה "אוי ואבוי לה אם לא תשלם. כל יום אני מסיע אותה למקום אחר, ועלי היא לא תעשה הצגות כמו שהיא עושה עליכם..." לאחר שהתפשטה השמועה הלא נעימה, כי האשה הזו מספרת בכל יום במקום אחר שבדיוק ביום שלמחרת עומדים להוציא אותה מביתה, פחתו הכנסותיה. רק "הצדיקים המיוחדים" עוד התעקשו לתת לה צדקה שלא תתבייש.
באותו יום, הסיפור שנחשף בקדומים עוד לא נודע לי, ואותה אשה התקשרה אלי בצהריים, כדי לבקש לבוא למחרת. שאלתיה כדרכי היכן היא גרה, ענתה: בשכונה פלונית. שאלתי, הלא הרב פלוני, שהוא איש חיל וגם פעיל בעירייה גר בשכונתך, מדוע לא פנית אליו? ענתה באריכות דברים שלא כאן המקום לפרטם. אולם התעקשתי שעד שלא אקבל ממנו בקשה לעזור לה, לא אעזור. כדי לאמת את דבריי התקשרתי לאותו רב פלוני, ואכן הוא סיפר שכבר מזמן ניסה לעזור לה, ושלחו לביתה עובדת סוציאלית, והיא לא שיתפה עמה פעולה. ועיקר הבעיה שלה נפשית ולא כלכלית.
כללו של דבר, בלא שמכירים היטב את העני, קשה שלא לטעות בו. ולכן ראוי לתת את הצדקה דרך גבאי צדקה הגון ונבון, או לישיבה שמחנכת את חניכיה לתורה עם דרך ארץ ומסייעת בסתר לתלמידיה העניים לקיים את עצמם בכבוד ולסלול את דרכם לעתיד.

דוגמה חיובית
מנהל מחלקת רווחה במועצה מקומית אחת סיפר לי (בשנת תשס"ד), כי בשנים האחרונות (בהן המשק נכנס למיתון והאבטלה גברה) נתרבו מאוד הפניות לבקשת עזרה, ולא היתה באפשרותו להיענות לכולם. כדי להתמודד עם המצוקה הוא הקים ועדה של גבאי צדקה. בוועדה היו חברים מנהל סניף הבנק המקומי, נציג מבית הספר ועוד שני אנשים שמעורים מאוד בחברה.
התוצאות היו מפתיעות: נתמעטו מאוד הפניות. למשל, אלו שיש להם כסף רב בחשבון הבנק, לא באו לבקש תמיכות מפני שהתביישו ממנהל הבנק. אחרים התביישו לבוא כי ידעו שאחד הגבאים יודע שיש להם דירה נוספת, או שדרך בית הספר יודעים שילדיהם מבזבזים כסף רב עבור משחקים וממתקים. את כל המידע החשוב הזה העובדים הסוציאליים לא ידעו.

לאלו שפנו - הוא יכל לעזור יותר. לא רק בכסף, אלא גם במציאת פתרונות שלמים יותר למצוקתם. לעיתים על ידי מנהל הבנק ועוד חברים בעלי מעמד, הצליחו למצוא להם עבודה, לעיתים אחד הגבאים יכל לסייע בעצה טובה כיצד לנהל את משק הבית באופן חסכוני.

האם צריך לתת את כל ממונו להצלת הנפש?
שאלה מרכזית בדיני הצלת נפשות שחשוב לברר היא, עד כמה נתבע אדם לתת מכספו למען הצלת חברו. למשל, אדם שיודע שחברו זקוק לניתוח יקר מאוד, שעולה כמה מאות אלפי שקלים, ואין לו אפשרות לממן אותו. האם עליו למכור את ביתו וכל רכושו ולתת את כל כספו כדי להציל את חברו, או שיש גבול עד כמה אדם צריך לתת מרכושו כדי להציל את חברו 1 ?

ככלל ניתן ללמוד מדברי בעל "החפץ חיים" בספרו אהבת חסד (ח"ב, כ, ב), שאף שבדרך כלל אסור לאדם לתת יותר מחומש מכל ממונו לצדקה, שמא יעשה לבסוף עני ויצטרך לעזרת הבריות. מכל מקום אם חברו נמצא בסכנת נפשות, אין שייך בזה שיעור חומש, ומצווה לתת למען הצלתו יותר מחומש. ומכאן ניתן להסיק, שרק מצווה לתת יותר מחומש, אבל אין זו חובה (כן דייק הגרש"ז אוירבאך כמובא בנשמת אדם חו"מ תכו, א). כן מסתבר שלא יתכן שהתורה תצווה אדם לתת את כל כספו ורכושו שצבר במשך ימי חייו. מן הסתם היו לו תוכניות לשימוש בכסף, אולי תכנן לחתן את ילדיו, או לשמור לו כסף לעת זקנה. ואם יצטרך ביום אחד לתת את כל רכושו למען הצלת אדם אחר, עלולה דעתו ודעת בני משפחתו להיטרף. וטירוף הדעת נחשב כסכנת נפשות 2 .

הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א חידש בדין זה יסוד גדול: כאשר מדובר בחולה שחי בקהילה, החובה להצילו מוטלת על הקהילה כולה, ולא על היחיד. ולפיכך אין היחיד מצווה למכור את כל רכושו כדי להציל את החולה. אמנם אילו היו החולה והוא נמצאים במקום מבודד, והיה נוצר מצב שרק אם ימכור את כל רכושו יוכל להציל את חברו ממוות, אכן היה מצווה לעשות כן. אבל כל זמן שהם חלק מקהילה, אין על היחיד חובה להציל לבדו את חברו (שבט הלוי ח"ה קעד; ועיין בספר נשמת אדם חו"מ תכו, א שהזכיר קושיה של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל על זה). עם זאת, כמובן שעל כל אחד שמכיר את החולה המסוכן לתת ככל יכולתו להצלתו. וכידוע, על כל אדם להפריש מעשר מכספו לצדקה. ויש אומרים שבמצב כזה של סכנה, חובה על כל אחד לתת חומש מכספו לצדקה (עיין אהבת חסד ח"ב, יט, ד).