שאלה
שלום רב!
יש לי שאלה הקשורה בפרשת השבוע, ומתייחסת אך ורק לפשט הדברים, ולא למדרשים\פירושים וכו'...
עשיו לא מתואר כאדם רע כלל וכלל- הוא לא מתואר כצדיק גדול(וחוץ מזה גם יעקוב לא...), אך גם לא כבן אדם רע. כשיעקוב גונב את ברכתו, הוא משתגע קצת, ונכנס ל"קריז", התנהגות הגיונית ואנושית לגמרי, בהתחשב בכך שלפני רגע נגנבה ממנו ברכתו החשובה ביותר מאביו.
גם ה"מזימה" של רבקה ויעקוב, לא ממש "נקייה": הם מרמים את יצחק! מנצלים את היותו עיוור מזקנה... אם הוא בחר לברך את עשיו, יש לו סיבה, לא? הוא הכיר את עשיו כשהיה צעיר, ויודע מי הוא.
נשאלת השאלה: מכיוון שהתורה היא אינה ספר היסטוריה, וכל סיפור\קטע בה בא ללמד אותנו משהו, מה בא הקטע הזה להגיד לנו?
השאלה ממש מעניינת אותי, אשמח לתשובה...
תשובה
לשאלתך יש מספר פרושים.למרות שיש לי הסתייגות מניסוח השאלה אני חושב שהבנתי את כוונתך. אני מציע לך לראות את פרושו של הנצי"ב בסוף פרשת חיי שרה. הנצי"ב מנתח את הקשר שהיה בין יצחק לרבקה לעומת אברהם ושרה או יעקב ורחל. לדבריו, הדרך הפתלתלה של הברכות נגרמה כתוצאה מכך שיצחק ורבקה כמעט ולא שוחחו אחד עם השני כאשר נקלעו לסיטואציה מורכבת. יתכן והתורה מבקשת לומר לנו שחיים שבין איש ואשה צריכים להיות פתוחים עד הסוף וכאשר נקלעים הם למציאות מורכבת נדרשים הם לפתור את הבעיה במשותף ולא כל אחד לחוד
בברכה
מאיר נהוראי