פסיק רישיה

שלום
1.מי שחותך ראשו של עוף בשבת למשל לצורך ילד קטן שישחק בו, וטוען שאינו מתכוון להרוג את העוף אלא רק לחתוך את ראשו - אין בדבריו ממש, שכן ברור שהחותך ראשו של עוף מתכוון להורגו, ואיסורו מהתורה. ועל שם דוגמא זו כלל זה נקרא - "פסיק רישא ולא ימות ?" (רמב"ם א, ה-ו, כס"מ שם).
2. פסיק רישא דלא ניחא ליה, לדעת הערוך וכמה ראשונים מותר, ולדעת רובם המכריע של הפוסקים אסור. אבל מצרפים את דעת הערוך כסניף להקל.
3.לא מצינו כמעט שמחלקים בין פס"ר דלא ניחא ליה ולא אכפת ליה, ומשמע שדינם אחד. אמנם בפועל ברור שיש הבדל ביניהם, ופעמים שמצינו להלכה שמחלקים ביניהם.
4. זה בסדר צאת הכוכבים בערך בשעה חמש
5. מותר האיסור הוא בתער

ולהלן הרחבה מספר פניני הלכה שבת מאת הרב אליעזר מלמד שליט"א.
בברכה אייל משה.

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא
כאשר אדם מתכוון לעשות דבר מותר, ובשעת עשייתו יתכן שתיעשה גם מלאכה אסורה, והוא אינו מעוניין באותה מלאכה וגם אין ודאות שתיעשה, מותר לו לעשות את הדבר המותר, בלא לחשוש שמא יעשה עמו גם את הדבר האסור. לפיכך מותר לאדם לגרור בשבת מטה וספסל על הארץ, למרות שרוב הסיכויים שרגליהם יעשו חריץ בקרקע שהוא פעולת חרישה, שהואיל ולא התכוון לכך וגם אין ודאות שהגרירה תעשה חריץ - מותר. וכן מותר ללכת על גבי עשבים ובלבד שלא יתכוון לעקור אותם, ואף במקום שרוב הסיכויים שתוך כדי הליכתו יעקור עשבים, כיוון שאינו מתכוון לכך וגם אין ודאות שיעקור עשבים - מותר. וכלל זה נקרא "דבר אינו מתכוון".
אבל אם ברור שתוך גרירת הספסל יעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל (להלן יט, ב). ואם ברור שתוך ההליכה יעקור עשבים, אסור ללכת שם (להלן יט, ח). שכל אימת שברור שתוך כדי עשיית המעשה המותר יעשה גם מעשה אסור, אינו יכול לטעון שאינו מתכוון לכך, אלא דינו כמי שעשה את המעשה האסור בכוונה. כיוצא בזה אסור לאדם לסגור את דלת ביתו כאשר יש שם צבי. ואין הוא יכול לטעון שכל כוונתו היא רק לסגור את הדלת ואינו מתכוון לצוד את הצבי, שהואיל וברור שתוך סגירת הדלת יצוד את הצבי, דינו כמי שמתכוון לצוד את הצבי. והרי זה דומה למי שחותך ראשו של עוף לצורך הקטן שישחק בו, וטוען שאינו מתכוון להרוג את העוף אלא רק לחתוך את ראשו, שאין בדבריו ממש, שכן ברור שהחותך ראשו של עוף מתכוון להורגו, ואיסורו מהתורה. ועל שם דוגמא זו כלל זה נקרא - "פסיק רישא ולא ימות" (רמב"ם א, ה-ו, כס"מ שם).
ודינים אלו אינם מיוחדים למלאכות שבת, אלא בכל איסורי התורה, הכלל הוא ש"דבר שאינו מתכוון" מותר, ו"פסיק רישא" אסור.

לדעת ר' יהודה "דבר שאינו מתכוון" אסור, ולדעת ר' שמעון מותר (ביצה כג, א). ודעת רב כר' יהודה, ושמואל כר' שמעון. ואמר אביי בשם רבה, שבזה הלכה כר' שמעון שדבר שאינו מתכוון מותר (שבת כב, א). וגם באיסור תורה דבר שאינו מתכוון מותר (שבת מו, ב). וכלל זה נוגע לכל האיסורים שבתורה, שבכולם הלכה כר"ש, כפי שכתב תוס' (עה, א, 'מתעסק'), וכן דעת רשב"א, רא"ש (יד, ט), ר"ן. ושלא כדברי השאלתות שסובר שהלכה כר"ש רק בשבת, משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה (כמובא בתוס' קי, ב, 'תלמוד').
וכאשר קרוב לודאי שהמעשה האסור יעשה, יש מתירים כי עדיין הוא "דבר שאינו מתכוון" (מאירי, ריטב"א, ריב"ש). ויש אוסרים מדרבנן (תה"ד סד, מהרש"א כמובא בבאו"ה רעז, א, 'שמא'). וכאשר ברור שהמקרה האסור יעשה, ורק במקרה לא צפוי לא יעשה, לכל הדעות אסור מהתורה.

לדעת רוב הפוסקים פסיק רישא אסור גם במלאכה שאיסורה מדברי חכמים, ולכן אסור לגרור ספסל כשודאי יעשה חריץ, למרות שעשיית החריץ נעשית בשינוי והאיסור מדרבנן. וכ"כ מ"א (שיד, ה), וכן משמע מתוס', רמב"ן, ריטב"א, רא"ש, ושו"ע שלז, א. וכן דעת א"ר, תוספת שבת, גר"א, שועה"ר שלז, א וג'; ח"א ל, ב; רע"א, בא"ח (ש"ש וארא ו); מ"ב שיד, יא; שטז, יח, ושעה"צ כא). אמנם יש מתירים (תה"ד, מאירי, מהרש"ם), ומצרפים את דעתם כסניף להקל (יבי"א ח"ד לד, מנו"א ח"ב א, ו).
ופסיק רישא דלא ניחא ליה, לדעת הערוך וכמה ראשונים מותר, ולדעתם "דבר שאינו מתכוון" הוא גם כאשר בוודאי המלאכה תיעשה אלא שלא ניחא לו בה. אלא שאין אומרים זאת בפסיק רישא, כי אם יטען שאינו רוצה להרוג את העוף, לא נקבל טענתו, או מפני שלא נאמין שלא ניחא ליה, או מפני שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם. אבל כאשר באמת לא ניחא ליה, לדעת הערוך הוא "דבר שאינו מתכוון" ומותר. ולדעת רובם המכריע של הפוסקים אסור. אבל מצרפים את דעת הערוך כסניף להקל.
פסיק רישא דלא ניחא באיסור דרבנן, יש מתירים ויש אוסרים, ובשעת הצורך מקילים (מ"ב שטז, ה, שכא, נז). ועיין ביבי"א ח"ה כז, א, שלרוה"פ מותר. ופסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן, לדעת עוד פוסקים מותר (פמ"ג א"א שטז א"א ז; דג"מ שמ, ולהלן יח, ג, 2). אמנם במ"ב שמ, יז, גם בזה נטה לכתחילה להחמיר.
ויש מעשים שתלויים לגמרי בכוונה, שאם יתכוון לאיסור אסורים, ואם יתכוון להיתר מותרים, עיין להלן טו, י, לעניין ענפים ריחנים, ובהרחבות לעניין מילוי מים קרים בקדירה חמה.

לא מצינו כמעט שמחלקים בין פס"ר דלא ניחא ליה ולא אכפת ליה, ומשמע שדינם אחד. אמנם בפועל ברור שיש הבדל ביניהם, ופעמים שמצינו להלכה שמחלקים ביניהם.
בפמ"ג שטז א"א ט, סובר שפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן - מותר, ופס"ר דלא אכפת ליה בדרבנן - אסור. אמנם במקומות אחרים הפמ"ג לא חילק.
לרש"י שבת עה, א, מודה ר"ש כשלא אכפת לו שהוא פס"ר וחייב, אבל כאשר לא ניחא לו, פטור, ולכן אין לו דין נוטל נשמה בהוצאת הדם מהחלזון הואיל והוא טורח לשומרו שלא ימות כדי שיהיה דמו צלול. והתוס' (שם 'טפי') חלקו שגם כשלא אכפת לו הוא פטור, וראייה משבת קג, א, שהמזרד בקרקע חבירו פטור מחרישה לר"ש, כי לא אכפת לו. וכ"כ תוס' קג, א, 'ארעא דחברי'. וקשה שגם רש"י מסביר בשבת קג, א, שפטור מחרישה כי לא אכפת לו. ונראה שככלל גם רש"י מסכים לתוס' שכאשר לא אכפת לו מהתוצאה האסורה, הרי היא משצל"ג, אלא שכאשר המעשה האסור צמוד ונלווה למעשה השני, אי אפשר להתכחש אליו ולומר לא אכפת לי ממנו, שכן הוא חלק בלתי נפרד מהמעשה, והרי זה כפס"ר. ורק כאשר לא נוח לו ממנו, אז אפשר לומר שהמעשה האסור נפרד מהמעשה השני, ודינו כמשצל"ג. וכ"כ המאירי (קג, א; עה, א, 'הצד חלזון').