שאלה
שבוע טוב,
בזמן האחרון עוברות לי יותר ויותר מחשבות אמוניות בראש, קשה לי. מאוד.
שנה שעברה סיימתי את הלימודים באולפנא והתחלתי השנה שירות לאומי.
במהלך הלימודים תמיד שמעתי שזה בסדר לשאול שאלות, (ולי במיוחד היו הרבה), ושלא להכול יש תשובות, וקיבלתי את זה, ובאמת היו לי תקופות טובות מבחינה אמונית, אבל בזמן האחרון אני מרגישה התרופפות.
אני לא רוצה להיות דתיה. אני לא אוהבת את זה.
אני לא מרגישה קירבה לה', אני לא מרגישה שום אהבה. אני פשוט פוחדת. למדתי יותר מדי שנים בבית ספר דתי, שאני פשוט פוחדת. פוחדת משכר ועונש, פוחדת מבחירה חופשית, פוחדת ממנו.
אנחנו אומרים שהקב"ה הוא אל רחום וחנון, אבל מאיפה אנחנו יודעים? הוא אל! הוא יכול לעשות הכול! הוא יכול לשחק בנו!
מאיפה אנחנו יודעים מה יקרה איתנו אח"כ?
אנחנו כלום!
אני ממשיכה לקיים את כל המצוות, אבל קשה לי.
אני כבר הרבה שנים הולכת עם המשפט של "אחרי המעשים נמשכים הללבות", וכל הדברים האלה,
אז ניסיתי להתפלל בכוונה, להנות מזה,
אבל אני לא יכולה. אני מרגישה מסך שחור ממולי. אני רוצה החוצה. נמאס לי.
תשובה
ב"ה
שלומות,
המשבר אותה את מתארת הינו משבר חיובי. יש מצב בו האדם מביא את עצמו למצב של תרדמת. התשובות המקובלות נראות בעיניו טובות ובכך הוא פותר את עצמו מהצורך לברר. אבל, בעומק החיים יש לכל אחד שאיפה גדולה להעמיק ולא לוותר לעצמו. יש רגעים בהם שאיפת האמת מובילה אותנו למצב של משבר גדול.
מכאן, מופיעה הבחירה והאחריות במלוא כוחן ועוצמתן. או שיוביל המשבר את האדם למצב של בירור דרכו או שיוביל למצב של התרסקות פנימית, טוטאלית.
אני מציע לך לנצל את השבר ללמוד "מרגשת ישראל" ו"ומחשבת ישראל". כלומר, לא רק מה נכון לחשוב אלא לדבר גם על התחושות של כל אחד ועל מהותן. אין לוותר על המסע החשוב הזה מבלי לקחת חריות על התשובה הסופית. מה שברור זה שאת רעבה למשמעות, לתוכן, למהות. לתשובה מאהבה ולא מיראה. החלטה כזו תהיה נעימה בתחילתה אבל בסופה תבוא תחושה של ריקנות והחמצה גדולה.
אשמח לסייע,
כל טוב,
שי