פדיון הבן אני לא יודע מה צריך לעשות

ב"ה




ברכה ושלום.



ראשית נאחל מזל טוב להורים.
מצוות פדיון הבן היא מצווה מהתורה ומעלתה גדולה וחשובה בשל העובדה שלא כל אדם זוכה למצווה זו.

אם אתה הוא הכהן .עיין נא בכל סידור תפילה ששם מופיע הפדיון ופעל במדוייק על פי ההוראות שמופיעות בסידור. כדאי לך לשנן היטב את הברכות ואת הנוסח שאתה צריך לומר.


אם אתה רוצה להעמיק יותר אז אני מעתיק לך את ההלכות מהשולחן ערוך יורה דעה סימן שה וכן את דברי בעל ספר החינוך [כי אין תחליף לעמל ויגיעה בלימוד שלך עם עצמך מול המקורות. ]

סעיף א
מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו, שהוא בכור לאמו הישראלית, בה' סלעים שהם ק"כ מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק. (וע"ל סי' רצ"ד כמה היא מעה. וי"א שה' סלעים הם בערך שני זהובים רייני"ש, שהם ב' זהובים פולני"ש) (פסקי מהרא"י סי' מ"ח).

סעיף ב
אין האשה חייבת לפדות את בנה (ל' רמב"ם פ' י"א מהלכות בכורים ד"ב).

סעיף ג
אלו החמשה סלעים נותנין לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה, חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות; ואם פדהו בהם, אינו פדוי.

סעיף ד
כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים בשביל פדיון בנו, חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי (טור בשם ה"ג). אמר לכהן שנותן לו לפדות את בנו, אסור לחזור בו. מיהו אם חזר, הוי חזרה (מרדכי ס"פ כל הגט) (ועיין לעיל סי' רס"ד).

סעיף ה
נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמשה סלעים, וקבלו הכהן בחמשה סלעים, הרי בנוי פדוי; והוא שישוה חמשה סלעים לשום אדם.

סעיף ו
נתן לו כלי בפדיון בנו, סתם, אם הוא שוה ה' סלעים, אע"פ שלא שמו אותו בתחלה, בנו פדוי. הגה: ואם אינו שוה, אין בנו פדוי (טור). ואם הכהן רוצה להחזיק בכלי, א"צ להחזיר לו, והוא ישלים לו עד ה' סלעים (מהרי"ל).

סעיף ז
נתן ה' סלעים, אפילו לעשרה כהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה, בנו פדוי.

סעיף ח
אם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון, רשאי (ל' רמב"ם שם ד"ח); אבל לא יתן הוא לכהן ע"מ שיחזיר לו, ואם עשה כן והחזיר לו (ודעת הכהן היתה מתחלה שלא לקבלה על מנת להחזיר) (כך משמע בב"י), אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה, ואם רצה הכהן אח"כ להחזיר יחזיר. ולא יהא הכהן רגיל להחזיר לכל, שלא להפסיד לשאר כהנים, שמתוך כך לא יתנו הכל פדיוני בכוריהם אלא לו. אבל לעניים רשאי להחזיר בכל פעם. וכל שכן שמזה הטעם לא יקבלם על מנת להחזיר; ומ"מ אם עבר וקבלם, ופירש שנותן לו על מנת להחזיר, הבן פדוי, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. (ודוקא שאמר: ע"מ להחזיר, אבל אי אמר: הא לך ה' סלעים ותחזירם לי, לא הוי מתנה ואין בנו פדוי) (רשב"א סי' קצ"ח, ותשנ"ט /תשנ"ח/).

סעיף ט
הפריש חמשה סלעים לפדיון בנו, ונאבדו, חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן.

סעיף י
בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך: אקב"ו על פדיון הבן, וחוזר ומברך: שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פודה עצמו, מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור, ומברך: שהחיינו (רמב"ם שם ד"ה). הגה: וי"א דאף הפודה עצמו מברך: על פדיון הבכור, וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א). וע"ל סי' רס"ה. י"א דמייתי ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם, והכהן שואל אותו: במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו, ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות אלו, אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו, פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר: במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' קל"ה /רל"ה/). ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ואם יין בעיר, מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם). ואין האב יכול לפדות על ידי שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).

סעיף יא
אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום; ואחר שלשים יום יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה. ואם חל יום ל"א להיות בשבת, אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום א'. (י"א דאין לעשות פדיון הבן בחול המועד) (במהרי"ו בשם ספר המצות מצוה ר"ך), (ויש מתירין). (תוספות פ"ק דמ"ק), (וכן עיקר).

סעיף יב
מת הבן בתוך שלשים, ואפי' ביום שלשים, וכן אם נעשה טריפה קודם שעברו עליו שלשים יום, אינו חייב בפדיון; ואפילו הקדים ונתן לכהן הפדיון, יחזירנו לו. (מת לאחר שלשים, חייב לפדותו (טור) ולברך על הפדיון, אבל לא יברך: שהחיינו) (ד"ע וכן הוא במהרי"ק סוף שורש מ"ט).

סעיף יג
מי שפדה בנו בתוך שלשים יום, אם אמר ליה: מעכשיו, אין בנו פדוי. ואם אמר ליה: לאחר שלשים יום, בנו פדוי ואע"פ שאין המעות קיימים לאחר ל' יום. הגה: וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירן לאב תוך ל', אפילו בדיעבד אין בנו פדוי (מהרא"י בת"ה סימן רס"ד /רס"ט/ ובכתביו סימן רל"ד); וטוב להחמיר לחזור לפדותו. מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון, פטור, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

סעיף יז
אין פדיון הבכור תלוי אלא בפטר רחם, שאם אינו בכור לאם אע"פ שהוא בכור לאב אינו חייב בפדיון. ואם יש לו כמה נשים, ויש לו בכור מכל אחת ואחת, חייב לפדות את כולם.

סעיף יח
כהנים ולוים פטורים מפדיון הבן. ואפילו כהנת ולויה נשואה לישראל, אין הבן חייב בפדיון, שאין הדבר תלוי באב אלא באם, שנאמר: פטר רחם בישראל (במדבר ג, יב) ואם נתעברה מעובד כוכבים, בן הלויה פטור מפדיון, ובן הכהנת חייב בפדיון שהרי נתחללה אמו מן הכהונה בבעילת העובד כוכבים. הגה: ואם היא אומרת שמישראל נתעברה, והישראל מכחישה ואומר שמעובד כוכבים נתעברה, הבן פטור מן הפדיון (ת"ה סימן רס"ד /רס"ז/).


עיין נא גם בדברי ספר החינוך מצות פדיון בכור אדם:
[אני מעתיק לך את דבריו כי אין תחליף לעמל ויגיעה בלימוד שלך ובמפגש שלך עם המקורות. ]

לפדות בכור אדם, כלומר שמצוה על כל איש מישראל שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר [במדבר י"ח, ט"ו], אך פדה תפדה את בכור האדם. ומצאנו במקום אחר שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה [שמות י"ג, ב'], כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא, ופירוש פטר רחם, פתיחת רחם, כלומר שהיה ראשון לפתוח רחם אמו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [בכורות מ"ו ע"א], שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה מחמתו הבא אחריו אינו בכור לכהן, מפני שלא פתח זה רחם אמו שהנפל פתחו שקדם לו, אבל כל נפל שאין אמו טמאה לידה בשבילו הבא אחריו בכור לכהן. ובמסכת נדה [כ"א ע"א] יתבאר חילוק זה. ובמסכת בכורות [שם] יתבאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה או בכור לנחלה ולא לכהן, גם אמר שם שיש בכור לכל ויש שאינו בכור לאחד מהם.

משרשי המצוה כתבתי מה שידעתי בסדר בא אל פרעה עשה ו' [מצוה י"ח]. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [בכורות מ"ט ע"א] שמצות הפדיון הוא משיש לו שלשים יום ומעלה שיצא מכלל נפל, שנאמר [במדבר י"ח, ט"ז], ופדויו מבן חדש תפדה. ומצוה זו מוטלת על האב, עבר האב ולא רצה לפדותו מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל. והפדיון הוא בין בכסף השוה חמש סלעים בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון, יצאו עבדים וקרקעות ושטרות שאם פדהו בהן אינו פדוי. חמש סלעים של פדיון, האב יכול ליתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה, והחיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת, דאהרן ובניו כתיב בכסף פדיון בכור [במדבר ג', מ"ח]. ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן, ואם נתנו לו על מנת כן אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתנו לו מתנה גמורה, ואם פירש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפייס הכהן בכך בנו פדוי.

וכן למדונו רבותינו שבזמננו שבסדר כזה עושין פדיון הבן, מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתתן לו פדיון בנו מברך תחלה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק את איבריו רמ"ח איברים, ואחר כך נפח נשמה בו, כדכתיב [בראשית ב', ז'] ויפח באפיו נשמת חיים, עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סיככו כדכתיב [איוב י', י"א] עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, וציוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו, וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתוך מעי אמו כדכתיב [שם, י"ב] חיים וחסד עשית עמדי וגו', אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני, אביו אומר זה בני בכורי הוא ואני מוזהר לפדותו שנאמר [שמות י"ג, י"ג] וכל בכור אדם בבניך תפדה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שכשם שזכית אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם. ואבי הבן מברך שתים, על פדיון הבן ושהחיינו, ונותן לכהן הפדיון הידוע שהוא חמש סלעים כמו שקצוב בתורה, והם ששים ארגירץ של כסף צרוף במשקל ארצנו, ואחר הפדיון מברך הכהן שלשה ברכות אלו שכתבנו.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן ואומר לו הכהן, אי זה חביב עליך יותר בנך או חמש סלעים הללו, והאב משיב בני חביב עלי, מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן ואומר, זה תחת זה, זה חילוף זה, זה מחול על זה, יצא זה לכהן ויכנס זה הבן לחיים לתורה וליראת שמים, יהי רצון שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה חופה מעשים טובים, ונאמר אמן. ונותן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון ה' שומרך וגו' [תהלים קכ"א, ה'], כי ארך ימים ושנות חיים וגו' [משלי ג', ב'], ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך וגו' [תהלים שם, ז'], ונוטל הכהן הכסף ומוציאו לכל חפצו. ויתר פרטיה במסכת בכורות [פרק שמיני].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו [קידושין כ"ט ע"א], שהאיש שהוא בחיוב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים מקל וחומר, אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות, דין הוא שיפטרו את עצמן. ועוד אמרו זכרונם לברכה [בכורות מ"ז ע"א] שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה בנו ממנה פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב.

ועובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלשים יום, אם מת קודם שיפדנו ביטל עשה זה, אוי לו שנשא עונו על נפשו. ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע דבכל שעתא ושעתא אחר שלשים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות, ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו וחפץ ה' בידו יצלח. ולפי הדומה שהאב חייב לעולם לפדות בנו ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב [שמות י"ג, י"ג] וכל בכור אדם בבניך תפדה, הרי שהטיל המצוה על האב, "










.