עזרה קטנה

"כי בשמחה תצאו"

"מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד), מכריז רבי נחמן, ומוסיף: "וצריך האדם להכריח את עצמו להתחזק ולהיות שמח תמיד" (שיחות הר"ן כ'). אולם למרות החשיבות הרבה שרבי נחמן וכן רבים אחרים, כפי שנראה להלן, מיחסים לעניין השמחה, נדמה עניין זה לרוב בני האדם כפחות-ערך. וכמו שכותב רבי אברהם בן רבי נחמן (מתלמידי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב): "כי זולת אשר תתגבר על האדם כבדות הדבר הזה (עניין ההתחזקות בשמחה) מעוצם ההרפתקאות העוברות על כל אחד בגוף ובנפש, וההתגברות גדולה ועצומה כל-כך עד שצריכים להשתדל בזה במסירות נפש ממש, אף גם זאת, אשר תתגבר מאד מאד על האדם הקלות, שנקל וקטן בעיניו מאד הדבר הזה עד שאינו נחשב בעיניו למצוה כלל" ("כוכבי אור" חלק "ששון ושמחה" בפתיחה).

גם בפני האדם המאמין בחשיבותה ונחיצותה הגדולה של השמחה עדיין ניצב קושי עצום. לכן, ממשיך רבי נחמן וכותב ש"לזכות לשמחה קשה וכבד יותר מכל העבודות" (שיחות הר"ן כ"ו).

שמחה, אם כן, היא תוצאה של עבודה ומאמץ. היא איננה, כפי שנדמה לרבים, דבר שאינו תלוי באדם, המופיע ונעלם כתוצאה מהשפעות חיצוניות - אלא מצב נפשי שבכוחו וביכולתו של האדם לעוררו, ללבותו ולחזקו בבחירתו החופשית.
ואין זו תוצאה של עבודה רוחנית רגילה, אלא העבודה הקשה ביותר מכל העבודות, יותר מסיגופים ותעניות, יותר מהתיגעות בעיון התורה, משבירת כעס ושאר מידות רעות.

בפרק זה ננסה להביא מדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, בדבר חיוב מצות השמחה ומעלתה, על מנת לחזק בלב את ההכרה בחשיבותה ואת הנחיצות הגדולה לקנותה.

כותב הזוהר הקדוש: "פתח רבי יהודה ואמר: "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק' ב'), כאן למדנו שכל העבודה שצריך האדם לעבוד את הקדוש ברוך הוא צריכה להיות מתוך שמחה ורצון הלב - כדי שתהיה עבודתו בשלמות" (זוהר כי תבוא על פסוק "תחת אשר לא עבדת").

ולא זו בלבד שעבודתו חסרה משלמות, כאשר אינה בשמחה, אלא שהאדם עלול חלילה אף להענש על חסרון השמחה בעבודתו, כמו שנאמר בפרשת 'כי-תבוא', שסיבת כל הקללות הנוראות המובאות שם היא אחת: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז). ופירש רבינו בחיי על פסוק זה: "יאשימנו הכתוב בעבדו את השם יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה, יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכן צריך שיעשה האדם את המצוות בשמחה ובכוונה שלימה" (רבינו בחיי פרשת 'כי תבוא' על הפסוק הנ"ל).

ויש להקשות - מדוע כה חמור חסרון השמחה בעשיית המצוה? הלא סוף סוף קיים האדם את מצוות ה'? אלא שנאמר בגמרא: "רחמנא ליבא בעי" - הרחמן חפץ בעבודת הלב (סנהדרין ק"ו, זוהר תרומה קס"ב). כלומר הקדוש ברוך הוא רוצה שקיום מצוותיו ינבע מתוך רצון אמיתי לקיימן והשמחה מגלה את מציאות הרצון הזה. כשאדם רוצה דבר מה הוא עושהו בשמחה, וכשעושהו מתוך עצבות סימן שאינו חפץ בזה. העדר השמחה, אם כן, מצביע על פגם בעיקר - הוא הרצון, ועל כן כעסו של ה'.

השמחה, אף שאינה נמנית כמצוה מתרי"ג מצוות, הרי היא תנאי, העובר כחוט השני בכל המצוות והנצרך לקיום כולן. "העושה מצוה אחת בזריזות ובשמחה", כותב הרמב"ם, "כאילו קיים כל התרי"ג מצוות (הביאו ספר התולדות בן פורת יוסף עמ' ס"ח). ועל כן אין השמחה 'סתם' מצוה, אלא, כלשון רבי נחמן, "מצוה גדולה", "כי שורש נקודת כל המצוות היא השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ע"ח).

וכן כתב בספר 'חרדים' בתנאי המצוות: "התנאי הרביעי: השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורונא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא (שי הוא הנשלח לו מאת הקדוש ברוך הוא). ולפי רום השמחה יגדל שכרו, וכן גילה הרב החסיד המקובל מורנו הרב יצחק אשכנזי זצ"ל (האריז"ל) לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח-הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה ומצוה בשמחה גדולה לאין תכלית" (ספר 'חרדים', הקדמה למצוות סעיף ד').

להרחבת העניין נביא כאן את דברי האריז"ל בשלמות ממקורם בספר 'שער המצוות' בהקדמה: "דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותה, שהרי מצינו בדברי רבותינו ז"ל שאמרו "כל העושה מצוה אחת מיטיבין לו ומאריכין לו ימיו" וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך, והנה ראינו כמה וכמה מצוות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו חס ושלום בעניין גודל שכרם אפילו בעולם הזה. אבל השורש שהכל נשען עליו הוא, שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא, וממהר להסירה מעליו, אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ בלב ובנפש ובחשק גדול, כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה המצוה. ...וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש, ועניין זה נוהג בקיום כל המצוות כולן, בין בעת שעוסק בתורה".

גם ה'חיי אדם' (מחשובי הפוסקים) מונה את השמחה כתנאי יסודי לקיום המצוות וזו לשונו: "השמחה הגדולה במצוה, ופירש האריז"ל שזה שכתוב: "תחת אשר לא עבדת וכו' בשמחה ובטוב לבב מרב כל", רוצה לומר שלא שמחת בעבודה יותר מאילו מצאת רוב תענוגות ואבנים טובות ומרגליות" (כלל ס"ח סעיף י"ג).

וכן ביאר אור-החיים הקדוש בפסוק "והיה אם שמוע תשמעו" (דברים י"א י"ג): "פירוש והיה - לשון שמחה, ותנאי הוא הדבר, אם תהיה שמחה של מצוה", כלומר שהשמחה היא מתנאי קיום כל המצוות, כמרומז בלשון "והיה".

וכן לשון הרמב"ם בהלכות דעות: "הדרך הישרה וכו' ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו" (רמב"ם הלכות דעות פרק א' סעיף ד').

עוד אמרו חז"ל בגמרא: "ושיבחתי אני את השמחה" (קהלת), זו שמחה של מצוה. ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה" (שבת ל'), ופירש רש"י: "מצוה היא להשרות עליו שכינה".

החיד"א מכנה את השמחה 'הידור מצוה' וכותב: "הידור מצוה, שיהא שמח הרבה בעשייתה, וכתבו ז"ל דנוטל שכר הרבה על עשייתה בשמחה יותר מהמצוה גופא"! ("סדר עבודת הקודש" ציפורן שמיר סימן י"א סעיף קס"א).

ובעניין שכר השמחה הפליגו בדבריהם בעל ה'ראשית חכמה' ובעל ה'אורחות צדיקים' באומרם: "כל העושה מצוה בשמחה יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא" ('ראשית חכמה' שער אהבה כ"ה. 'אורחות צדיקים' שער השמחה). וכתב הפלא יועץ': "והשכר היותר גדול שיש על השמחה שזוכה להשגת החכמה והשגת השלמות" ('פלא יועץ' אות שמחה).

עוד נמצאנו למדים במעלת השמחה - שהיא המעוררת לאהבת ה' (שהיא, כידוע, מצוות עשה מן התורה), וכמובן מדברי רבי חיים ויטאל בספרו 'שערי קדושה': "ובהיותו עובד ה' בשמחה, כמו שכתוב "עיבדו את ה' בשמחה"... השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להתדבק בו יתברך" ("שערי קדושה" חלק ב' שער ד').

"וע"י עשיית המצוות בשמחה", כותב רבי נחמן מברסלב, "נשלם הקדושה, ומעלה החיות והקדושה שבקליפות" (ליקוטי מוהר"ן כ"ד סעיף ב'). כלומר, שע"י השמחה דווקא יכול האדם לתקן כל מה שפגם ע"י חטאיו בכל הגלגולים, להשלים כל חסרונותיו (ליקוטי מוהר"ן צ'), ולסייע בכך גם לתיקון כלל נשמות ישראל וגאולתם ככתוב "כי בשמחה תצאו" (ישעיהו נ"ה י"ב) שע"י מצות השמחה דווקא עתידים בני ישראל לצאת מגלותם (ליקוטי מוהר"ן כ"ד סעיף ב', תניינא י'). וכן אמר רבי נחמן לאנשיו: "אם תהיו שמחים - יביא הדבר טובה לכל העולם" ("שיח שרפי-קודש" א' סימן ק"ע).

עוד ממעלות השמחה, שנותנת לאדם חיות (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב) וכח להכניע את יצרו הרע המתגבר עליו בכל פעם (ליקוטי מוהר"ן כ"ה ה'). ואף במלחמה גשמית חשובה השמחה כמו שאמר רבי נחמן על העם הרוסי: "הם אנשים שמחים, ומשום כך הם מנצחים במלחמותיהם" (שיח שרפי קודש ב' סעיף א-צ"ה).

ומי שהוא שמח, הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לו לשמור את הברית (ליקוטי מוהר"ן קס"ט), שזה עיקר הנסיון של האדם בעולם הזה (שיחות הר"ן קט"ו).
וע"י השמחה ניצולים ממיתת הבנים (שיחות הר"ן ס"ה).
ומחזקת שכלו של האדם (ספר המידות שמחה אות ג').
ומגינה עליו (שם אות ה').
ומצליחה דרכיו (שם חלק ב' אות ל').
ואף לבריאות הגוף תועיל, ככתוב: "לב שמח ייטיב גהה" (משלי י"ז כ"ב), ופירש ה"מצודת דוד": "השמחה תיטיב לגוף כדבר רפואה". וכן כתב רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן: "השמחה היא רפואה גדולה, וכל החולאים הבאים על האדם, כולם באים רק ע"י קלקול השמחה וכו'" עיין שם (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד).

והזוכה להתחזק במצוות השמחה, מלבד כל המעלות הנפלאות שמנינו, יכול לזכות גם להנצל מדין גיהנום, כמו שאמר פעם רבי נחמן לאדם אחד: "אם היית בשמחה תמיד, לא היית רואה פני גיהנום" (שיח שרפי קודש א' סימן ת').

הסיבה העיקרית שבגללה בני אדם רחוקים מהשם יתברך ונלכדים בתאוותיהם, מסביר רבי נחמן, היא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, כלומר שאין הם מיישבים היטב את דעתם ומנסים לחשוב מהי תכלית כל התאוות וכל עניני העולם-הזה. וכל זאת רק מחמת שהם שרויים בעצבות ובמרה שחורה, ומשום כך אין מוחם מיושב ובסופו של דבר מניחים ליצרם הרע להטעותם ויורשים גיהנום חלילה.

לעומת זאת, אדם שמוחו משוחרר מעצבות ומרה שחורה - יכול לשמוח, ובעת שהוא שמח הרי מוחו הוא במצב של חירות מתאוות ומידות רעות, ועל כן במצב כזה הוא יכול בקלות למשוך את עצמו אל ה' יתברך (ליקוטי מוהר"ן תניינא י'), וממילא גם לזכות להנצל מדינה של גיהנום, ולזכות לרב טוב הצפון לצדיקים.

מצב הגוף - ראי הנפש

מבנה גוף האדם ואבריו הוא השתלשלות והתגלמות של סודות עליונים ונשגבים. כנגד כל כח וספירה קיים אבר רוחני בנפש האדם וכנגדו קיים אבר גשמי בגוף הגשמי.

על פי הקבלה, מורכבת המציאות מארבע עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה (המרומזים בארבע אותיות שם הוויה, וכן בארבע יסודות - אש, רוח, מים, עפר).אותם עולמות משתקפים גם בעולם הקטן, הוא האדם, וכנגדם קיימות באדם ארבע מרות: מרה לבנה (בראות), מרה ירוקה (במרה), מרה אדומה (בכבד), ומרה שחורה (בטחול).
המרה השחורה, המכוונת כנגד היסוד הגשמי ביותר, הוא העפר, מכילה למעשה מעין סם חריף. חלק מזערי מסם זה מגיע אל הקיבה ושם מסייע בפרוק המזון ועיכולו.
אולם מאחר שהאדם מורכב גם מגוף וגם מנפש, משפיעים התהליכים הגופניים על נפשו והתהליכים הנפשיים על גופו. אחד ממצבי הנפש הקטלניים ביותר ובעלי ההשפעה ההרסנית ביותר על הגוף (ובוודאי על הנפש) הוא העצבות.
כשאדם שרוי בעצבות, מבאר רבי נחמן, מייצר גופו מרה שחורה בכמות מוגברת, וזו פוגעת ומעכבת את זרימתם של כל כוחות החיים שבו, עד כדי טשטוש ועכוב תפקודו התקין של המח.
וכן כותב רבי נחמן: "על ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו"... (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י').

מהו בעצם חולי? חולי הוא מצב שבו אין האברים מתפקדים כראוי ומחלוקת שרויה ביניהם.
אותו חוסר סדר והרמוניה בכוחות הגוף הגשמיים נובע ממצב דומה באברי הנפש הרוחניים, כפי שביארנו לעיל.
סילוק החולי, אם כן, חייב להתחיל בסילוק הסיבות הנפשיות שהצמיחו אותו.

שמחה - שפע בלתי פוסק

"כל החולאים הבאים על האדם - כולם באים רק מקלקול השמחה", מכריז רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ד), ומאריך שם עוד בביאור העניין, שיש עשרה סוגים של דופק (ועל פי הדופק ניתן, כדבריו, לדעת את מצב בריאותו של האדם), וכנגדם ברוחניות קיימים 'עשרה מיני נגינה', שהם עשרה מיני תדרים של זרימה הנשפעים לאדם מלמעלה.
וכשאותם עשרה מיני נגינה מנגנים וזורמים כראוי, אזי גם הדופק, דהיינו קצב זרימת הדם, תקין וסדיר.

"והכלל", מסיים שם רבי נחמן את דבריו, "שצריך להתגבר מאד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד. כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, ועל כן צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל".
הקדוש ברוך הוא משפיע תמיד לאדם כח ואנרגיה שדי בהם בכדי לקיים את גופו ונפשו בטוב ובנעימים לאורך ימים.
כל קלקול בתפקוד הגוף והנפש בא מצד האדם, ובסיבתו בלבד חוסם האדם את הנתיב לאותו שפע אלוקי, ממש כשם שדבר מה גשמי הניצב מול אור השמש יוצר צל ומונע מאורה להגיע אל המקום שמתחתיו.אותן חסימות עשויות, במוקדם או במאוחר, להתבטא גם בגוף ממש.
והפתרון? שמחה, הלא היא פתיחת ניקוי כל הערוצים בין האדם לאלוקיו, מקור השפע העליון, ונתינת אפשרות לאורו לחזור ולמלא את ישותנו חיות. (ומי אינו חש, בשעת שמחה, עד כמה גופו קל יותר? עד כמה פשוט ומושג יותר לפעול ולהצליח. כמה מרץ מעניקה השמחה, ולעומת זאת, כמה כבדות, רפיון ידיים וקושי מלווים את תחושת העצבות, הבאה מיסוד העפר).

התעלות מעל הטבע

אמנם, כבר הזכיר רבי נחמן בדבריו כי "טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן". ולכן השמחה איננה מצרך מצוי, ולא רבות הסיבות המזדמנות בחיי האדם המעוררות אותה.
אולם רבי נחמן איננו מדבר על שמחה מזדמנת, כזו המתעוררת בלב האדם משהוגשמו משאלותיו, או כשהוא חש שבע רצון.
המדובר על שמחה נשלטת, שמחה שניתן למצוא לגייס" אותה בכל מצב, גם במצב של קושי, גם בעת שאין הדברים מתנהלים כרצוננו.

"צריך להכריח את עצמו בכח גדול להיות בשמחה"!
מדובר כאן על מאמץ, לא על דבר שמתרחש ממילא. אולם אם נזכה ללמוד את הסוד הזה, למצוא שמחה בכל מצב, לא תהיה מניעה בעולם שתוכל למנוע בעדנו לחיות באופן הרמוני ונקי, ללא תחלואי גוף ונפש.

"כל השמחות - הן רק בשעתן", כותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ל"ג), "כגון למשל שמחה של חתונה או ברית, השמחה היא רק בשעתה, ואם יסתכל על הסוף, אין שום שמחה בעולם, כי סוף אדם למות". כל אותן שמחות הממלאות את ימינו ואשר נובעות מתוך התמלאות מאוויים, אינן שמחות של ממש, כי אותם דברים שאנו שמחים בהם בסופו של דבר יאבדו ויכלו.

"אבל אם יסתכל על הסוף של הסוף - אז יש לו לשמוח מאד, כי סוף כל סוף, דהיינו התכלית - הוא טוב מאד".
האמונה בתכלית, בבורא המנהיג את הכל ומכוון את הכל אל תיקונו הנצחי, היא היא לבדה שורש השמחה האמיתית, וככל שתתעצם האמונה הזו, כך תתעצם השמחה המתלווה לה.

תכלית המסע

למה הדבר דומה? לאדם הנוסע ברכבת. ישנן במהלך הנסיעה כל מיני שמחות קטנות - הכסא נוח לישיבה, הנוף המתגלה לעיניו מרהיב עין, או שחברו לספסל מסביר לו פנים.
ויש כל מיני התרגזויות קטנות, כשלא נוח לו כל כך וכו'. אך אלו כמו אלו - אינם חשובים כלל ועיקר, ואם שמחתו או צערו נובעים רק מהם - אין אומלל ונלעג ממנו.

יעד הנסיעה, והידיעה שבסופו של דבר היא תסתיים, על כל שמחותיה וצרותיה והוא יגיע לביתו, הם הם הסיבה האמיתית לשמחתו, וכשיזכור אותה, הלא בנקל יתגבר על הצרות המלוות את הנסיעה, אף לא יתרשם במיוחד משמחותיה, כי בסופו של דבר, כדאי וכדאי לסבול קצת אי נוחות ומצוקות זמניות, מאחר ואלו אינם אלא התרחשויות חולפות בדרך אל יעדו האמיתי, הנצחי.

המהות הפנימית - שמחה

זוית נוספת בעניין השמחה אנו מוצאים ב"מעשה בשבעת הקבצנים". שם מספר רבי נחמן אודות מלך אחד, שהיה לו בן יחיד ואהוב, ועוד בחיי המלך עשה משתה גדול לבנו, למסור לו את המלוכה. ובתוך שמחת המשתה אמר המלך לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה".

המלך, הוא הקדוש ברוך הוא, מלכו של עולם, רוצה למסור לנו, בניו האהובים, את המלוכה בעולמו (כאן כדאי להעיר שמלוכה אין פרושה שלטון מדכא המצטייר, מן הסתם, בדעתנו. כי אם, כהגדרת רבי נחמן, "להאיר בלב חברו השגות אלוקות". שלטון אמיתי על הזולת פרושו השפעת טוב, סיוע בתקונו, מבלי להשתמש בזולת לצרכיו האנוכיים של השליט).
באותו טקס הכתרה, שנעשה, מן הסתם, בעולם העליון, אומר המלך לבנו שהוא חוזה בכוכבים את ירידתו מן המלכות. על פי טבע העולם, וטבע הסכנות הרוחניות המצויות בו, מן הנמנע הוא שהאדם לא ישגה וימעד, ולו במעט, ממדרגתו הרוחנית, מדרגת בן המלך. ועל כן, מודיע המלך לבנו על העתיד להתרחש עימו, אולם בנוסף להודעה זו הוא נותן לו עצה: "בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה"...
עצה מוזרה, כמעט בלתי אפשרית. תארו לעצמכם בן מלך שהורגל בנימוסי המלכות, בפאר וביופי של הארמון, בכל מעדני עולם, והוא מושלך אל הרחוב עירום וחסר כל, אובד דרך, רחוק מגדולתו. היתכן לייעץ לו להיות בשמחה?
כאן מלמד רבי נחמן את האדם אמת גדולה על עצמו, ועצה עמוקה לתיקון נפשו. בן המלך המושלך מן הארמון, איננו חדל בשל כך להיות בן מלך. את שייכותו הטבעית לאביו לא יוכל שום כח שבעולם להכחיש. הוא עלול להיקלע למצבים, אבל השפלות לא תהיה לעולם מהותו!
מצב מול מהות. אלו הן מילות המפתח בגישה זו. היודע להבדיל בין שתיהן, ידע גם לשמוח, ולו במצב הירוד ביותר.
"בנים אתם להשם אלוקיכם", כותב הקדוש ברוך הוא בתורתו. מצד המהות, לנצח קשורים הננו לבוראנו, כבן אל אביו. מה שאנו בעצם, דהיינו נשמותינו, אינו אחר מאשר חלק אלוק ממעל, ניצוץ מאור אין סוף, וכמו שתיקנו חז"ל בברכות השחר, שכל יהודי יאמר: "אלוקי, נשמה שנתת בי, טהורה היא"!

אמנם מטבע הסתבכותנו ברשת החומריות עלולים אנו לרדת ממדרגתנו, לשכוח את מעלתנו ואף להכשל חלילה בחטא. אולם גם אז, רק מצבנו שפל. מהותנו לעולם מהות בן מלך. וזו היא עצת המלך, "ובכן תראה שלא תהייה לך עצבות כשתרד מהמלוכה. רק תהייה בשמחה..."
שמחה, כי ירידתך היא רק מצב שנקלעת לתוכו, מצב אפשר לשנות. ואילו מהותך, הנצחית, הרוחנית, כבן אל אביו, לעולם לא תוכל להשתנות.

"אזמרה לאלוקי בעודי"


קטע יסודי מ"ליקוטי מוהר"ן" מדבר על הדרך להגיע לשמחה וזו לשונו: "כי זה ידוע שצריך האדם להיזהר מאד להיות בשמחה תמיד ולהרחיק העצבות מאד מאד. ואפילו כשמתחיל להסתכל בעצמו ורואה שאין בו שום טוב והוא מלא חטאים. (ומשמע מדברים אלו שראשית כל צריך האדם לדעת את האמת על עצמו ועל חסרונותיו ולא לרמות את עצמו, משום שרק אדם המודע לחליי-נפשו יקום ויבקש להם תרופה ומזור, ואילו אותו אדם המתעלם מהם או מדמה בנפשו שמצבו שפיר - שוקע בחולי יותר ויותר, ומצבו הולך ומחמיר). ורוצה הבעל דבר (הוא היצר הרע) להפילו על ידי זה לעצבות ומרה שחורה חס ושלום. אף על פי כן אסור לו ליפול מזה, רק צריך הוא לחפש ולמצוא בעצמו איזו מצוה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו הדבר הטוב, הוא רואה שהוא גם כן מלא פצעים ואין בו מתום, היינו שרואה שגם המצוה והדבר שבקדושה שזכה לעשות הוא גם כן מלא פניות ומחשבות זרות ופגמים הרבה, עם כל זה, איך אפשר שלא יהיה באותה המצוה והדבר שבקדושה איזה מעט טוב? כי על כל פנים איך שהוא היתה איזו נקודה טובה במצוה ובדבר טוב שעשה.

[וכותב על זה רבי אברהם בן רבי נחמן (מתלמידי תלמידיו של רבי נחמן מברסלב): "כי כל אחד מישראל איך שהוא, מאחר שיש בו איזה ניצוץ דניצוץ מישראל, שהם חלק אלו-ה ממעל, עצם הטוב, אי אפשר בשום אופן שייפול אל הרע לגמרי, שיהיה רשע גמור, ומה שלעינינו נדמה לרע, חס ושלום, הוא מסמיית עינינו מלמצוא בו טוב" {"ביאור הליקוטים" על תורה רפ"ב אות י"א}].

וזה בחינת "אזמרה לאלוקי בעודי" (תהילים קמ"ו) בעודי דווקא, היינו ע"י בחינת 'העוד' שלי, שאני מוצא בעצמי בחינת עוד מעט ואין רשע, על ידי אותה הנקודה אוכל לזמר ולהודות לה'" (ליקוטי מוהר"ן רפ"ב).

וכותב רבי נתן ב"ליקוטי הלכות": "זאת התורה "אזמרה לאלוקי בעודי" צריכים לחזור וללכת עימה הרבה, כי כל אדם כל זמן שיש לו עדיין רחמנות על עצמו וחושב על תכליתו הנצחי צריך להשתדל מאד מאד להחיות את עצמו ולראות לחפש למצוא בעצמו איזה נקודות טובות מה שזכה מעודו לעשות איזה מצוות ודברים טובים, כדי שלא ייפול בדעתו לגמרי, ולשמח את עצמו בכל מה שאפשר, ולהפוך כל היגון והאנחה לשמחה" (ליקוטי הלכות, פריה ורביה הלכה ג' סעיף י').

"ועיקר עליית כל הניצוצות הנידחים הוא ע"י שמחה, כשמתגבר האיש הישראלי אף על פי שעשה מה שעשה, ומשמח את עצמו בנקודה הטובה שמוצא בעצמו עדיין ומהפך כל היגון והאנחה לשמחה, שאומר אדרבא זוהי עיקר שמחתי וחדוותי, שמרוחק כזה, שעשה מעשים כאלה זוכה אף על פי כן לומר בכל יום פעמיים שמע ישראל וכו'... ואם לא הייתי זוכה אלא לזה לבד גם-כן ראוי לי לשמוח כל ימי, מכל שכן שאני זוכה עוד לכמה וכמה מצוות, ציצית ותפילין וצדקה ושאר מצוות שאפילו הפחותים שבישראל מקיימים בכל יום. ואם אני עדיין רחוק מהשם יתברך ועדיין לא יצאתי מחול אל הקודש אפילו כחוט השערה, אדרבא, זוהי עיקר שמחתי ביותר שאף על פי כן אני בכלל ישראל ו

×

דברי תורה לפרשת השבוע

החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם

בהתחברות אני מסכים לתנאי שימוש ולמדיניות פרטיות

הרשם

✓ נרשמת בהצלחה