שאלה
בסיעתא דישמיא
לכבוד הרב שלום,
אני חפצה בטובתן של חברותי ועל כן בכל פעם שיש באפשרותי לעזור לאחת מהן אני משתדלת לעשות שאת.
זה מתבטא גם בדברים הקטנים, למשל:
אני לומדת בפנימיה וכשאנחנו אוכלות בחדר אוכל ומישהי צריכה לשמל כוס או מלח או לא משנה מה- אני יישר קופצת להשיג את מבוקשה מבלי שתבקש. אין אני מרגישה טורח ולהפך, אני שמחה לעזור.
הבעיה היא שאני פוחדת שאולי עם כך האובר- עזרה הזו אני מכבידה על אנשים.
לדוגמא כאשר אני מדברת עם מישהי ונופל לה משהו מהיד ואני מתכופפת להרים אני מרגישה שאולי זה היה מיותר כי היא יכלה לעשות זאת באותה מידה מבלי לטרוח.
אני פוחדת שאולי זה יתפרש כרצון לכבוד, או שברגע שאני זמינה כל כך לאנשים אני אתקבל כמובן מאליו והערך שלי בעיני אחרים ירד.שאני בעצם משניאה בכך אחרים עלי כי אולי זה איכשהו יהפוך למטרד. (חשוב להדגיש-אני מדברת רק לגבי העזרה שלי לאחרים בדברים הקטנים. בדברים בהם כל אחד יכול לעשות לעצמו ללא עזרתי.)
האם עלי להמשיך בכך או שמא לבחון תמיד את המקרה ולהחליט אם האדם זקוק לעזרתי אם לאו ולעזר רק כאשר מתברר שהוא באמת זקוק לעזרה?
תודה רבה ויישר כח!!
תשובה
ב"ה
ברכה ושלום.
יישר כוח גדול !!!!! זה דבר נפלא ביותר .את מחנכת את עצמך במידות טובות ויקרת תמשיכי כך!!!!
יחד עם זאת את צריכה למצוא את נקודת האמצע במעשים שלך. כי להגזים לכוון אחד זה לא טוב וכבר אמר החכם באדם ב:קהלת פרק ז
(טז) אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם:
תשתדלי לעזור היכן שצריך באמת ולמי שצריך באמת .
בהצלחה,
עוזיאל
.