עונג שבת

שבת נכללת היא בין החגים, כפי שנאמר בפרשתנו - "אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת ...". ואכן כשם שביום-טוב נפסק שיש לחלקו "חציו לה' וחציו לכם", כך בשבת נאמר "וקראת לשבת עונג". אלא שלגבי שבת נחלקו האמוראים בירושלמי: לדעת ר' חגי לא ניתנו שבתות אלא לאכילה ולשתיה - לעונג גשמי; ואילו לדעת ר' ברכיה לא ניתנו אלא ללמוד בהן תורה - עונג רוחני.
לפי הרמ"א ({שו"ע או"ח רצ,ב, על סמך דברי בית-יוסף סי' רפח) אין ביניהם מחלוקת - ר' חגי דן בתלמידי חכמים, שכל השבוע עיסוקם בתורה; ור' ברכיה דן בבעלי-בתים, "שאינן עוסקים בתורה כל ימי השבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מתלמידי חכמים." לתלמידי חכמים הוא מתיר (ואף מחייב) להמשיך יותר בעונג אכילה ושתיה, "דהרי הם מתענגים בלימודם כל ימי השבוע".

עיקר הלימוד בשבת צריך להיות מוקדש להלכות שבת - מה אסור ומה מותר בשבת - ולא לדברי אגדה בלבד; אם כי גם להם צריך להקדיש זמן, כיון שדברי אגדה מדריכים את האדם ליראת שמים. ההלכות הרבות שיש לקיימן בשבת מצריכות לעסוק בלימוד בשבת אף יותר מאשר בימות החול.