שאלה
בעוד שבוע אני אמורה להיות בת 29 ואני לא מאמינה שאני כותבת לכם אבל אני מרגישה שהבדידות ניצחה אותי
זה לא שלא שמעתי עליכם אבל עם כל הכבוד אני לא איזה נערה בגיל ההתבגרות שהתאהבה ושואלת מה לעשות
חשבתי בהתחלה ללכת לייעוץ אבל גם ככה כל המצב מפדח לגמרי ולא בא לי להחמיר אותו.
אני כותבת לכם וחושבת תוך כדי מה אתם יכולים בכלל לכתוב לי בחזרה?
שהכול משמיים? שיהיה בסדר? שמי שמאמין לא מפחד?
אז יש לי טפו טפו מקצוע 'מכובד' והכנסה יפה וגם לא מעט חברים, אבל נראה לי שהפסקתי להאמין שהדבר הזה שנקרא: "זוגיות" יקרה לי אי פעם.
אני מגיעה כל שבת לבית הכנסת, רואה את אותם פרצופים, אותם בנות וחושבת די כבר, כמה אפשר?
אז אכלתי כבר אצלה ואצלו, ומחר אני מוזמנת להוא שלפני שבוע אכל איתי ביחד אצל ההיא ובגלל שעדיין לא הכרנו היא הזמינה אותי לשבת ואני חושבת איך בכלל הגעתי למצב הזה? מה עשיתי לא טוב ולמה זה מגיע לי?
אני מרגישה כמו נידונה למאסר עולם בלי אפשרות חנינה והחדשות הרעות שזה לא הולך ונהיה יותר טוב.
אין סגולה שלא ניסיתי, 40 יום בכותל, עמוקה, הפרשת חלה, סעודת אמנים, פרקי שירה וחוץ מלתפוס איזה בחור רווק ולאיים עליו עם אקדח שנתחתן עשיתי כבר הכול ואני רואה איך שלאט לאט הכוחות הנפשיים שלי עוזבים אותי.
יכול להיות שאני לא אזכה להיות אמא?
שאני לא אזכה לחוש את נשמותיו הקטנות של התינוק שלי? לגעת באצבעות הקטנטנות שלו?
ולאן אני אמורה ללכת?
הרי אין לי מה לחפש כבר בישוב שלי, כל החברות שהכרתי התחתנו כבר ופרחו לחיים החדשים שלהם, אנחנו מדברות מידי פעם אבל קשה לי לזכור מתי קבלתי הצעה ממשית אחת ממישהי מהן בשנה האחרונה ואני באמת לא כועסת או מקפידה כי אני יודעת שיש להן בעל וילדים וחיים חדשים אבל זה לא הופך את זה ליותר קל.
אני מכירה איזה 100 בנים אבל אני לא רואה את עצמי מקימה בית עם אף אחד מהן ואולי זה רק בגלל שאני שרוטה ועוד לא נגמלתי מרשימת המכולת שלי, אבל אין לי ספק שמשהו כאן דפוק.
תבואו פעם לבית הכנסת ותראו כמה רווקים ורווקות יש ושום דבר לא יצא מזה!
איך זה יכול להיות שכל כך הרבה רווקים לא מתאימים לכל כך הרבה רווקות?
טוב, מצטערת על כל ההשתפכות הזו אבל פשוט הייתי צריכה לפרוק קצת והחלטתי לחסוך קצת מהשותפות שלי כי הן בעצמן מחפשות את האור.
תודה רבה גם על לא דבר.
תשובה
חלק מהבגרות והבשלות הנפשית של האמונה היא להסתובב עם התחושה הזו שאין לי שמץ של מושג מה לכל הרוחות הקב"ה עושה ועדיין לספוג ולבלוע את ההרגשה המסתכלת הזו, כמו ללכת אחרי מדריך טיולים שהוא גם במקרה החבר הכי טוב ואנחנו מכירים אותו אישית ויודעים שאין יותר תותח ממנו בתחום עד שהוא מכניס אותנו למנהרה מתפוררת ושואל אותנו:
"אתם באים אחריי?" ואנחנו כזה חושבים:
"בן אדם, בלי לפגוע, אבל אין מצב שאנחנו הולכים להיכנס לסיוט הזה, אתה לא רואה שהמקום חשוך והקירות מתפוררים?"
ואז הוא מסתכל עלינו במבט פגוע ואומר לנו:
"מה, אתם לא סומכים עליי? נראה לכם שאתם הטיול הראשון שלי כאן? שאני לא רואה את מה שאתם רואים?"
ואנחנו אומרים לו: "האמת שאנחנו סומכים עליך לגמרי, אבל החיים שלנו בלי להעליב כמובן, חשובים יותר ולפי העיניים שלנו, המקום הזה נראה לפני אפוקליפסה מיידית, אז צ'מור על עצמך ובמידה ותצא מכאן בחיים תמסמס לנו".
אז נכון שאנחנו מדברים כאן על הקב"ה שתמיד חינכו והבטיחו לך שהוא יודע הכול והוא 'קצת' יותר מבין מאשר המדריך התותח הנ"ל, אבל בשורה התחתונה ברור שאת נמצאת במצב בלתי אפשרי:
הנה, את מצידך עושה הכול וחוץ מאשר כמו שכתבת לתפוס איזה בחור חמוד ולהביא אותו בכוח לבית של ההורים שלך עשית כבר הכול ועדיין בשורה התחתונה...יוק. כלום.
אין צפרדעים ואין נעליים והדבר האחרי אחרון שיש לך ראש אליו הוא לשמוע משפטי חפירה כמו:
'אחותי, יהי'ה בסדר, בסוף זה יגיע' ו'אלוקים שומע ורואה הכול והוא יודע מה שהוא עושה, באמת. עלינו'.
ובא לך אם ננסה להיות עדינים, לקחת את כולם ולהעיף אותם מכל המדרגות!
לא רוצה לשמוע כבר את המשפטים המעצבנים האלו. לא רוצה שתבואו ותדברו אליי כאילו אני איזה מתבגרת בסמינריון, עברתי כבר כמה דברים בחיים שלי ונראה לי שכל העסק הזה פשוט לא עובד. נקודה.
אבל יודעת משהו? בואי לשם שינוי נרד רגע מאלוקים וננסה לגלגל את הכדור בחזרה אלייך.
אני לא בא לשפוט ואני גם לא יכול לשפוט כי נאמן עליי הכלל שאף פעם אל תדון אדם, עד שתגיע למקומו ורק את יודעת כמה ניסית והשתדלת והתאמצת ובסוף חזרה הביתה בסוף הדייט ורק הדמעות והכרית שלך יודעים שיותר מזה באמת שלא יכולת לעשות, אבל...ובואי נגיד שאני אומר את האבל בדחילו ורחימו, יש מצב או ייתכן שאולי יש בהתנהגות שלך איזה דפוס חשיבה שכבר נתקבע ונשתרש אצלך שיכול לעכב אותך או קצת להפריע?
זה לא סוד שבדייטים יש שני מצבים: או שדוחים או שנדחים ואני שואל, לא מבקר אלא רק חושב איתך:
יכול להיות שבחלק מהמקרים אמרת את ה'לא' מהר מידי?
לכל אחד יש את הטייפ מודל שלו, הבחור שתמיד חלמת שיהי'ה לך עם התכונות שגיבשת לעצמך במשך הזמן:
רציני ושקול, זורם ופתוח, רגיש ואוהב, מכיל וסמכותי, נראה ככה או אחרת, תורני ולא מקובע, מה שבא לך ועד עכשיו את יכולה לחלק את הבחורים שהיו לך לשלושה חלקים:
אלו שענו על החצי רשימת מכולת הראשון, אלו שענו על החצי השני והחלק השלישי של אלו שענו על כולם אבל אמרו לך שמצטערים זה לא את, זה הם
כי מה לעשות, אבל גם להם יש רשימת מכולת משלהם.
לגבי הבחורים שענו על חלק מהקריטריונים שלך, כמה פעמים הרגשת שאת בכוח מביאה להם עוד 'צאנס רק כי את לא רוצה לשלול מוקדם מידי?
ההוא באמת היה נראה כמעט מושלם אלמלא הדמיון המפתיע שלו לאורנג גוטן
השני נראה באמת כמו דוגמן אבל עמוק כמו צלוחית חרסינה
וככה מכל הבחורים שאמרת להם לא, תוכלי לעבור בחור בחור ולהגיד באמת מה לא היה בסדר בו ולמה הוא לא התאים לרשימה שלך, אבל זה לא באמת חשוב כמו שאלת המיליון דולר:
'אולי את צריכה להחליף משהו ברשימת המכולת שלך?'
אולי תכונות שאף פעם לא האמנת שתוכלי לוותר עליהם, שאת שומרת אותם בציפור הנפש שלך, אולי הן דווקא מעכבות אותך מלהיות עם מישהו שיוכל לתת לך יופי של חיים ותוכלו להקים בית מהסרטים רק בעניין הזה את מרגישה שמבחינתך זה ייהרג ואל יעבור?
יש בנים מעל גיל 30 שלא מוכנים לצאת עם בנות שמבוגרות מגיל 28 כי הם עושים את השיקול שבשביל מה להם?
הרי גם ככה הביצה מלאה בימבה בנות, הלכה אחת, תבוא אחרת צעירה ויפה יותר שתתאים לו בדיוק לטייפ קאסט שלו ומחר נקנה עוד אבוקדו.
העניין עם הבנים האלו שבדרך כלל אתה חוזר לבדוק מה המצב שלהם אחרי שנתיים וסופרייז:
הם נמצאים בדיוק באותו המקום רק ברחוב אחר בביצה, מתפללים באותו בית כנסת וממשיכים להנשים את האגו שלהם באמצעות עשרות ה'לא' שהם הפריחו בשנה האחרונה, כי זה לא שלא רצו אותם, מה פתאום, הם בנים ויש להם את כל הזמן שבעולם, זה הם שלא רצו את הבנות.
וככה השנים עוברות ובסוף הם מתעוררים בגיל מאוחר ומנסים לחזור לכל מיני הצעות שהם דחו ואז הם מגלים שמיכלי שהם אמרו לה 'לא' לפני ארבע שנים כי היא לא הייתה מספיק יפה וצעירה בשבילם, נשואה כבר באושר ואוטוטו חובקת ילד שני.
אז מה זה אומר?
שסגולות זה דבר מאוד חשוב ויש עליהם אין ספור סיפורים ועובדות, אבל לפעמים 'לא בשמיים היא' ובסופו של דבר כל אחד ואחת צריכים בסוף היום לעשות עם עצמם חשבון נפש ולראות האם הם באמת עשו הכול בשביל לקבל את כל הכלים שאיתם הם יוכלו להגדיל את הסיכויים המרבים שהמהדייט הזה יצא משהו נוסף מלבד אופטלגין ואת הדבר הזה, את, עם כל הכבוד, ממש לא יכולה לראות מהסיבה הפשוטה:
את נוגעת בדבר ולא סתם אמרו חז"ל 'שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'.
יכול להיות שבמשך כל השנים הללו גררת איתך לפגישות כמה חסימות שמנעו ממך להוציא ולממש בפגישה את מי שאת באמת כמו גם שייכול להיות שבמשך כל השנים הללו גררת כל מיני צבעים שטשטשו לך את המשקפיים שדרכם היית אמורה לראות את החתן הפוטנציאלי שלך ולכן פספסת כמה בדרך ויודעת מה?
יכול גם בהחלט להיות שאם תלכי לפגישת יעוץ תגלי שהכול אצלך פרפקט ורק כוח עליון מונע ממך להתחתן, אבל זה כבר סיפור אחר.
בואי נגיד ככה: לפני שאנחנו מזמינים את הקב"ה לבית דין ורוצים להעמיד אותו במשפט, כדי שנבוא מוכנים ונראה שאנחנו את ההשתדלות שלנו כבר עשינו
מבינה? זה קצת מפדח לעשות רעש גדול בשמיים, לתבוע את הקב"ה ובסוף לצאת חומוסים קטנים.
לא נעים.
ואולי בכלל היו יכולים להביא לך שידוך כבר עכשיו אבל בסופו של דבר היית פחות נהנת איתו ומוציאה פחות דברים מהזוגיות מאשר מישהו שרוצים להביא לך ושהרבה יותר מתאים לך רק מחכים שתעשי איזו עבודה שאת צריכה לעשות ואז תביני שהיה שווה לחכות. גם אופציה.
יש בחינות של הסתר פנים, בהם יודעים שה' אמת ותורתו אמת אבל קשה מאוד להודות לה' מתוך החושך והם בבחינת:" אמונתך בלילות".
חלק מההשתדלות שאנחנו עושים היא כדי שנוכל לישון בלילה בשקט מתוך ידיעה שעשינו הכול בשביל להגיע כמה שיותר מהר למצב של ל'להגיד בבוקר חסדך' וזו ההרגשה הפנימית שאנחנו את שלנו עשינו ומעכשיו אנחנו מגלגלים שוב פעם את הכדור לקב"ה.
וכל אלו שדופקים את עצמם ולא הולכים לייעוץ בגלל ה'לא נעים' וכו', כנראה לא ממש בוער להם להתחתן אם יש להם עדיין כוחות נפש בשביל לתדלק כל מיני שיקולים של מה יגידו וכו'.
זה בסדר, זה מקובל וזה בעיקר הצעד החכם בשביל לבוא ולראות אולי בכל זאת משהו לא בסדר כאן, בארץ, לפני שאנחנו מתחילים לגלגל עיניים לשמיים.
תחשבי על הנקודות האלו ושיבוא מהר ובקלות.
חברים מקשיבים