שאלה
שלום וברכה!
אני בת 20, לאחר שירות לאומי ושנת מדרשה.
ב"ה יוצא לי לא מעט ללמוד, כי זה עושה לי טוב ואני אוהבת ללמוד תורה.
משתדלת 2 תפילות ביום, כי צריך ורצוי וגם זה נותן הרגשה טובה, במיוחד תפילה הבוקעת מן הלב...
תמיד משתוקקת להתקרב לקב"ה... אבל..
אני שואלת את עצמי, אולי "אני" יותר מידי במרכז? איפה הקב"ה באמת נכנס פה?
את מי אני עובדת, או על מי אני עובדת?
איך אפשר ב א מ ת לעבוד את הקב"ה, לא ממניעים עצמיים, אלא מתוך הכרה אמתית שהוא בוראי ועליי לקיים את המצוות וללכת בדרכיו מתוך אמונה ודבקות אמיתית בו??
תודה רבה!
תשובה
שלום לך
איזו שאלה יפה ומרגשת!
קודם כל, חשוב לדעת, שהמצב בו את נמצאת הוא בסדר גמור. זה מצוין, להרגיש הזדהות, ולהתפלל תפילה הבוקעת מהלב, לאהוב ללמוד, לא רק שזה לא אומר שאת ´עובדת את עצמך´, אלא אדרבה, זה אומר שאת מחוברת לנקודות הטובות והמאירות שבך, ואין אושר גדול מזה.
אמנם, ההרגשה שלך, שאת לא [באמת] עובדת את ה´, היא מאד מובנת, והאמת היא, שבזה את צודקת, אפילו [צודקת בגדול]. גם הצדיק הגדול ביותר, לא יכול להגיד על עצמו שהוא [עובד את ה´ באמת]. מכיון שתמיד יש עוד דרגה אליה הוא יכול לשאוף, ושלגבה הוא מרגיש, שהוא עדיין לא עובד את ה´ באמת.
במילים יותר פשוטות, כשאנחנו מרגישים ש´הכל טוב לנו´, ש´כיף לנו בעבודת ה´, זה לא אומר משהו רע, אלא רק, שהגיע הזמן להתקדם, לעלות עוד דרגה. ´קוראים לנו´ - להמשיך הלאה במסע וזה באמת מקסים שאת שומעת את הקריאה הזו.
המפתח להתקדמות, הוא בשימת לב במה אנחנו יכולים להשתפר, במה אנחנו צריכים ´עבודה עצמית´. כשאנחנו עובדים על המידות שלנו, כשאנחנו מותרים על דברים למען עבודת ה´, אנחנו כבר יכולים להרגיש בבירור שאנחנו ´עובדים את ה´, ושאנחנו בדרך הנכונה.
חזקי ואמצי, תגובות תתקבלנה בשמחה במייל שלי
טוביה
tsbias@actcom.co.il