סמכויותיו של הרופא

א. אמנם מהפסוק "ורפא ירפא" דרשו חז"ל שניתנה רשות לרופא לרפאות, אבל כבר נפסקה הלכה שזוהי מצוה, "ובכלל פיקוח נפש הוא; ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים" (שו"ע יו"ד שלו,א).

הגוסס הרי הוא חי לכל דבר, ואסור לעשות כל פעולה העלולה לקרב את מיתתו. אף על חיי שעה מחללים עליו שבת ויוה"כ. לכן, איסור חמור הוא לנתק מכשירים מחולה, או למנוע ממנו תרופות שנועדו לשמירת בריאותו.

המצוה החלה על הרופא שלא לייאש, חלה גם על החולה, גם אם מחלתו מכונה בשם 'מחלה סופנית'. אסור לו לאבד את בטחונו בקב"ה שהוא רופא חולים.

ב. בלכתו לרופא יאמר החולה: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה." כשנוטל תרופה יאמר: "ברוך רופא חולים". יש שפסקו לברך בשם ומלכות, אולם אין נוהגין כן.

המבקר חולה יבקש עליו רחמים ויאמר לו: הקב"ה ישלח לך רפואה שלמה.

מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים.