סירוב פקודה-הרב דרוקמן

שלום

אני מצרף לך את החלק הראשון מדברי בכנס, כפי שסוכמו בקצרה. כאמור לקמן- לא עמדתי הקטנה היא החשובה אלא עמדת גדולי ישראל שכולנו עפר לרגליהם-

שאלות מעין אלה שייכות להכרעת גדולי ישראל. אלה לא שאלות בטהרת המשפחה או שבת, הלכות שכנים או גניבה, אשר בהם כל רב שהגיע להוראה חייב לחוות דעה לשואל, אלא שאלות קרדינאליות של ראשית צמיחת גאולתנו, אשר בהם רבנים גדולים מאד המתירים עגונות, ועסוקים יומם ולילם באמונת ישראל, יכולים לעסוק.
בנוסף, שאלות כאלה אינן שאלות של סברות חשובות, אלא שאלות של תורה הצריכות להיות נדונות החל מהמקרא, הראשונים ועד גדולי האחרונים, ולא בסברות בלבד, ישרות ככל שיהיו.
לכן על אף שגם עמדתי האישית היא כעמדת גדולי הרבנים שאביא בדברי, הרי שלא היא החשובה, אלא עצם העובדה שזו עמדת גדולי רבותינו.

עמדת מורינו ורבותינו הבאים- הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, הרב שפירא זצ"ל, הרב אליהו יבל"א, הרב טאו שליט"א, הרב גורן זצ"ל, הרב דרוקמן שליט"א, הרב נריה זצ"ל, הרב אריאל שליט"א, הרב ליאור שליט"א, ועד רבני יש"ע ועוד, היא שאסור באיסור תורה גמור לפנות יישוב מארץ ישראל, זהו ביטול עשה מדאורייתא, ואין שום היתר בצבא לחלל שבת, לאכול טריפות או לפנות יישובים. חד משמעית.

יישובי ארץ ישראל אינם פוליטיקה אלא תורה והלכה, כך לימדו אותנו רבותינו הגדולים, וכעולה עשרות פעמים מפירוש רמב"ן על התורה.
יש גם קולות מועטים החולקים, וסוברים שארץ ישראל היא פוליטיקה ואינה שייכת להכרעה הלכתית בתחום קביעת גבולות המדינה. הקולות הללו הם קולות מתוך בית המדרש, קולות של תורה, ויש לכבדם בענווה אך לזכור שהם קולות מיעוט (לגיטימים כמובן).

אמנם מאידך, אותם גדולי תורה שמניתי, המורים לחייל שלא לפנות יישוב בארץ, גם מורים לעשות הכל כדי להמנע מ ´לסרב פקודה´, משום שהדבר יפרק את הצבא היקר והאהוב שלנו. זו סכנה קיומית לצה"ל אם חייליו משני הכיוונים לא יצייתו להוראות המפקדים. צבא חיב משמעת.

לכן למעשה עמדתי ההלכתית היא (כאמור, לא עמדתי האישית היא החשובה, אלא העובדה שכך מורים גדולי ישראל שמניתי)- אין לפנות יישוב ואין לסרב, אלא לומר בענווה ועוצמה פנימית למפקד- אינני יכול לעמוד, קל וחומר לפנות. אינני מסרב, בשל העובדה שצבא לא יכול להכיל סירובים, אבל אני מודיע שאינני יכול, הלכתית, פיזית ונפשית, ולא אעשה את הפעולה הזו משום שאיני מסוגל.

כל מפקד בריא יתיר לחייל כזה שלא לפנות. כדברי הרב דרוקמן שליט"א- ´חייל שנפגעה ידו לא יכול ללחום,חייל שנפגע לבבו ק"ו לא יכול´.

פעמים רבות הבעיה היא עם חיילים חצופים שאינם מקשיבים לרבניהם ואף רואים את עצמם יותר ´צדיקים´ מהם, ומודיעים לכל מי שרוצה לשמוע שהצבא לא נחשב בעיניהם כלל. זה מעשה של גאווה לא ראויה, ואין רב גדול המורה לבזות את הצבא ולהכריז שאינו כלום, אלא לומר ´לא´ מתוך אהבה והערכה לצבא, ובענווה.
ישנה גם בעיה הפוכה, עם חיילים המכריזים שאינם מקשיבים לתורה אלא רק לצבא.
אחד מהקצוות הללו מוביל לחורבן, בעוד הענווה יכולה לפטור את הבעיה.

לכן- להסביר לתלמידים שאסור להם לפנות שום ישוב בארץ ישראל, ואסור להם לסרב פקודה. הכל בענווה, המובילה לפתרון.
אך אם אין ברירה, והמפקד מועל בתפקידו הפיקודי ומכריח את פקודיו לעשות דברים על אף שאינם כשירים נפשית לכך, על החיילים לסרב בכאב ולא לשלוח יד בהתיישבות ביהודה ושומרון.

שלא נזדקק.

כל טוב