סיפור אישי-קשר עם בחור

שאלה

אני מבקשת מאוד לפרסם את זה אצלכם- זה סיפור עם המון מסרים חשובים לחיים.

כשהייתי בת 16 וחצי היכרתי בחור שהיה מבוגר ממני בשנתיים. היכרתי אותו הרבה לפני כן, כי אחיו למד איתי ביסודי, אבל רק באותו זמן התחלתי לדבר איתו.

התחלנו לדבר באייסיקיו בגלל שרציתי לומר משהו לאחיו ולא הצלחתי לתפוס אותו, אז העברתי לו מסר דרך אותו בחור. וככה התחלנו לדבר. ולדבר. ולדבר. הכל היה מאוד רגיל ותמים. וככה התיידדנו. מכיוון שהוא מתפלל בבית הכנסת שבו אני מתפללת ולכן היינו מנצלים את זה ואחרי התפילה נשארים כדי לדבר. לעיתים קרובות הוא היה מדבר עם החברים שלו ומכיוון שלא רציתי להרגיש 'תקועה' הייתי מחכה שיסיים לדבר עם חבריו ורק אז הייתי מדברת איתו. ולאט לאט הקשר הזה קירב בינינו מאוד, עד שהרגשתי שבעצם אני מתחילה לאהוב אותו לא בתור ידיד, אלא בתור משהו מעבר לזה. אני לא אשכח איזו תקופה זו הייתה עבורי. אם אסכם אותה במס' מילים, היא הייתה הרסנית וגועלית. הייתי מכינה לו צ'ופרים קטנים, מכיוון שאהבתי מאוד לצייר ולכתוב, וגם ציירתי לו ציור לפני שהוא התחיל ללמוד בישיבת ההסדר שבה הוא לומד כיום. לא שציפיתי לקבל משהו בתמורה, אבל הרגשתי את הזילזול שלו. יום אחד כבר היה נמאס לי לשמור את זה בבטן, וכתבתי לו במכתב שאני אוהבת אותו. הוא אפילו לא הגיב עליו. הוא רק אמר שאנחנו ידידים וזהו. הוא הרס אותי. שבר אותי לגמרי. הייתי מאוד עצובה בגללו. הייתי בוכה ללא הרף, ולא סיפרתי על כך להוריי, שדאגו לי מאוד ואמי שמכירה אותי מצויין, ידעה שעובר עליי משהו למרות שלא סיפרתי לה. היו כאלו שניסו לתווך בינינו אך ללא הועיל. יום אחד החלטתי לדבר איתו ולהבהיר חד משמעית את המצב בינינו. אמרתי לו, 'אבל זה מה שאני מרגישה, מה אני יכולה לעשות?', והוא אמר לי: 'אבל אני לא מסכים עם הרגשות שלך!!!!'

בזה הוא ממש פגע בי. לא יכולתי להוציא מילה מפי והרגשתי שאני הולכת ודועכת כמו נר נשמה ביום כיפור. כעסתי. אמרתי לקב"ה 'למה?! למה זה מגיע לי?!' ואז לא דיברנו קרוב ל3 חודשים. עד שיום אחד החלטתי ליזום שיחת פיוס וכאשר נפגשנו דיברנו שוב אמרתי לו שנפגעתי מאוד בגלל מה שהוא אמר לי, ואז הוא עיקם את הפרצוף ואמר לי שהוא בכלל לא יודע על מה אני מדברת. אני הייתי בהלם. אתה קורא לי שקרנית. והוא אמר שאני סתם מכניסה לו מילים לפה. ואני בסופו של דבר זו שביקשה סליחה!!!! ולא הוא, שהוא ה

תשובה