נקימה ונטירה

שלום רב

כך אומרים חז"ל:
"וכן היה ר' אלעזר הקפר אומר, אהבו את השלום, ושנאו את המחלוקת, גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדין עבודה זרה ויש שלום ביניהם, אומר הקדוש ברוך הוא אין רצוני ליגע בהן, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל בדבר מחלוקת מהו אומר, חלק לבם עתה יאשמו, הא, גדול השלום, ושנואה המחלוקת. כיצד, עיר שיש בה מחלוקת, סופה ליחרב, ואמרו חכמים מחלוקת בעיר, שפיכות דמים. בית הכנסת שיש בה מחלוקת, סופה ליחרב. בית שיש בו מחלוקת, סופו ליחרב, ואמרו חכמים מחלוקת בבית, זימה. שני בתי דינין והם בעיר אחת, וביניהם מחלוקת, סופן למות, ואמרו חכמים מחלוקת בבית דין, חורבן העולם".
(מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק ז)

זוהי נקודת המוצא. הדרך הטובה ביותר היא להביא לשלום בין אדם לחברו. זה אומר שלעיתים צריך לוותר ולעיתים לא. יש לפעול בחוכמה ולדעת מהם הגבולות לכך ומהם הגבולות לכך.
משמעות הדבר, שאדם שתמיד תמיד מתנכל לך - אין צורך לוותר לו, ולפעמים הדבר הנכון הוא דווקא לעמוד על שלך. לפעמים, עמידה על שלך אף תביא להבנה מצד המתנכל על חשיבות המקום שלך - וכך ידע לכבד אותך. לפעמים דווקא זה מה שיביא שלום (ולפעמים להחרפת השנאה).

לסלוח ולוותר זה דבר גדול, אבל גם כאן הדבר תלוי הקשר. אם סליחה וויתור אלו יהוו גורם לרמיסתך - אין לא כל צורך לוותר, אלא לעמוד על זכותך. אם הוויתור יגדיל את השלום, לפעמים כדאי "לבלוע את הצפרדע" כדי לגרום להגדלת השלום להבא.

כמובן שאתה מוזמן אם רצונך בכך לפרט יותר במה מדובר, כך שנוכל לעזור בהתייחסות קונקרטית למקרה המדובר.

אריאל
(המשיב אינו רב)