שאלה
פעמים רבות למדנו על הנצרות/האיסלם ומעניין אותי לדעת אם הייתה לנו אפשרות לעבור בין כל הדתות עד גיל מסויים האם באמת היינו בוחרים ביהדות?אשמח לתשובה משמעותית
תודה מראש:)
תשובה
שלום
שאלתך עתיקה עד כדי כך שכבר נכתבו עליה מספר ספרים.
מצ"ב הסבר מספר העיקרים לרבי יוסף אלבו שהשתתף באופן אישי בויכוחים עם אנשי כמורה נוצריים והקדמה לספר הכוזרי שחיבר ר' יהודה הלוי וגם הוא דן בשאלה זו ולהרחבה למדי את הספרים באתר דעת
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/ikarim/shaar-2.htm
בברכה אייל משה
ספר העיקרים
[ההבחנה בין דת אלוהית אמיתית ומזויפת]
ראוי שנשאל ונאמר: אחר שאנחנו נמצא דתות הרבה נקראות אלוהיות, והקבלה נמשכת בכל אחת מהן לבעלי הדת ההיא, במה ייוודע אפוא הבדל בין הדת האלוהית האמיתית, ובין המזויפת הטוענת שהיא אלוהית, מתדמה אל האלוהית ואיננה אלוהית?
ואומר כי התאמת היות התורה אלוהית הוא משני צדדים: מצד הדת בעצמה, ומצד השליח.
[ראיה מצד הדת]
אולם אשר מצד הדת בעצמה, הנה הוא שייבחנו השלושה עיקרים שכתבנו, עם השורשים המסתעפים מהם, על הדרך שכתבנו למעלה [פרק ט"ו], ואם אינה חולקת על שום עיקר מהעיקרים ולא על שורש מן השורשים היוצאים מהם או הנתלים בהם - הנה היא אלוהית, ואם לא - הנה היא מזויפת ומתדמה באלוהית.
[ראיה מצד השליח - הנביא]
ואולם מצד השליח, הנה הוא בשיתאמת הגעת הנבואה אל הנביא והיותו שליח להינתן דת על ידו אימות עצמי. וזה כי אימות הדבר על שתי פנים, אם אימות עצמי ואם אימות בלתי עצמי.
והאימות העצמי הוא שיתאמת הדבר - אם מצד סיבותיו ואם מצד סגולותיו העצמיות.
והאימות הבלתי עצמי הוא שיתאמת הדבר אימות מקרי, לא מצד סיבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות.
והמשל בזה - שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול.
ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק ריקוח יפה מציל מכל סמי המוות החמים והקרים ומכל מיני הארסים, בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעה וכל הסמים הראויים ליכנס בתריא"ק, וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים וכוחותיהם אחד לאחד לפניהם.
ועשה כן, שניסה לפניהם כל הסמים והוכרו כולם שאין בהם חשש זיוף. כי אין ספק שהתריא"ק שנעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, אחר שנתן הרוקח ההוא אימות עצמי אליו.
וכן אם יאמר שהתריא"ק אשר יעשה הוא טוב - בראיה שהוא ירפא כל החולים מכל מיני התחלואים וסמי המוות שראוי לרפאות בהתריא"ק, ועשה כן. שאין ספק גם כן שהאימות הזה טוב, אחר שאמת היות התריא"ק אמיתי מצד סגולותיו העצמיות, ואף על פי שאין האימות הזה חזק כראשון, שאימת הדבר מצד סיבותיו, הנה שניהם אימות עצמי אל התריא"ק שאי אפשר שיהיה בו שום זיוף.
והרוקח השני אמר, כי הוא יעשה התריא"ק מועיל מכל סמי המוות, בראיה שהוא ילך במו אש ולא יכוה, או ילך על פני המים ולא יטבע.
כי אף על פי שיעשה כן לעיני העמים והשרים ולפני כל החכמים, אין זו ראיה עצמית על היות התריא"ק שעשה או שיעשה טוב, כי כבר אפשר שאף אם הלך במו אש ולא נכוה, שהתריא"ק שיעשה לא יהיו לו סגולות התריא"ק להציל מכל סמי המוות, לפי שהאימות הזה שעשה אל התריא"ק הוא אימות בלתי עצמי. ואפשר שיהיה בו עדין חשש זיוף.
[מופת עצמי ומופת מקרי לנבואה]
ועל זה הדרך בעצמו הוא אימות נבואת הנביא או השליח. כי הנביא שיתן אות על היותו נביא בראיה שהוא ילך על פני המים, או שיבקע הנהר לעבור בו, או שילך במו אש ולא יכוה, או שירפא החולים, או המצורעים.
הנה, זאת אות שהוא איש שראוי שיעשו על ידו נסים אותות ומופתים, אבל אין זה אימות עצמי לנבואה, וכל שכן שאיננו אות אל שתינתן תורה על ידו.
כי כבר ימצאו אותות ומופתים נעשים בלהט וכשוף, או נעשים על ידי הצדיקים שאינם נביאים, כמו שנזכר בבבא מציעא (נ"ט) בעניין מחלוקתו של רבי אליעזר שנעקר החרוב ממקומו וחזר אמת המים לאחוריו וזולת זה, ואעפ"כ לא קבעו הלכה כדבריו, לפי שלא היה מוסכם בנביא.
[ראה הקדמת הרמב"ם למשנה, והשווה עם סוף הלכות יסודי התורה].
ולזה תמצא כי כל האותות והמופתים שעשה משה קודם מתן תורה, היו אותות אל שראוי שיעשו על ידו אותות ומופתים בלבד - לא לקבל תורה על ידו. והדבר הזה בלבד היה האמנת ישראל בו, ועל כן היו מתנהגים על פיו, בהיותם מאמינים שהשם שומע צעקתו ומקיים דבריו, כמו שעשה משה במרה, ויורהו ה' עץ (שמות ט"ו), וכן במלחמת עמלק. והוריד המן בתפילתו ובקע הים בצעקתו, אמר הכתוב: מה תצעק אלי (שמות י"ד). ועל זה ועל כיוצא בו נאמר בבקיעת ים סוף: ויאמינו בה' ובמשה עבדו, רוצה לומר: שהאמינו שהיה עבד השם שיעשה השם על ידו אותות ומופתים, ככל אשר חפץ יגזור אומר ויקום לו.
כמו שנמצא זה על יד הצדיקים שהשם יעשה על ידם אותות ומופתים, אף על פי שאינם נביאים, כרבי פנחס בן יאיר שבקע הנהר שלוש פעמים, לפי מה שסופר ממנו (חולין כ"ה א) וכרבי חנינא בן דוסא (תענית כ"ה א) וחוני המעגל (תענית כ"ג א), וכנקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה (תענית כ' א), וכחנניה מישאל ועזריה שניצולו מכבשן האש.
[המופתים שעשה משה לא אימתו את נבואתו]
ולכן, בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבנו, עם ריבויים והפלגת פליאתם בשינוי טבעו של עולם, לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדיין במציאות הנבואה. תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה: היום הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי (דברים ה'), שיראה מזה, שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה, עם היותם מאמינים במשה שהוא עבד ה' להיעשות על ידו אותות ומופתים, כמו שאמר הכתוב: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
[מתן תורה]
ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט), כלומר: אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה אימות עצמי, וגם לאמת להם שאתה שלוח מאתי לתת תורה על ידך, וזה, כשהם עצמם ישיגו למעלת הנבואה, ובזה יתאמת להם מציאות הנבואה עצמה, ועוד שישמעו אותי מדבר עמך כשאני רוצה לתת תורה על ידך. וזהו אימות עצמי לנבואה ולשליחות השליח, ולזה אי אפשר שיישאר אחר אותו המעמד הנכבד שום ספק ולא שום חשש זיוף, אחר שנתאמתו במעמד ההוא השני דברים שהם הכרחיים לאמת מציאות תורה מן השמים:
האחד מציאות הנבואה, לפי שכולם היו נביאים באותה שעה ושמעו קול ה' אלוהים אומר להם עשרת הדיברות.
והשני - ששמעו את הקול אומר למשה לך אמר להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה (דברים ה'). ובזה נתאמת להם אימות עצמי כי משה היה שליח להינתן תורה מתמדת לדורות על ידו.
[ההבדל שבין נביא לשליח]
וזהו ההבדל שבין הנביא והשליח:
כי הנביא, אימות נבואתו הוא - אם בהגדת העתידות שלא ייפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשיית אותות ומופתים.
והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך - מצווה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודה זרה. כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמיתיים - אם בעשיית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות, ולא הפיל מכל דבריו ארצה - הרי הוא בחזקת נביא ומצווה לשמוע אליו. אמר הכתוב: ולא הפיל מכל דבריו ארצה וידע כל ישראל מדן ועד ביאר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'.
והרי זה כמו שעשה התריא"ק פעמים שלוש, ונסו אותו שהיה אמיתי, שזה הרוקח בחזקת אמיתי עד שינוסה פעם אחרת ויימצא מזויף.
וכן הנביא המגיד העתידות או העושה אות או מופת על נבואתו - מצווה לשמוע אליו כל עוד שלא ימצא שקר בדבריו. אמר הכתוב: אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא -הוא הדבר אשר לא דברו ה' (דברים י"ח). כי כבר אפשר שהנביא יהיה נביא אמת, ויכזב בשום פעם בבחירת עצמו ולא מצד הנבואה, כי לא איש אל ויכזב. כמו שקרה לחנניה בן עזור, שהיה נביא אמת, כמו שארז"ל במסכת סנהדרין, וטעה וכיזב בשבירת המוטה מעל צוואר ירמיהו. ולזה נענש.
כמו שאמר לו ירמיה: לא שלחך ה' ואתה הבטחת את העם הזה על שקר (ירמיה כ"ח).
וכתוב: השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה'.
וכתוב: וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחודש השביעי.
אבל השליח, והוא אשר הוא שליח להינתן תורה על ידו, אי אפשר שיכזב בשום פנים, כי לא יקרא שליח אם לא שיתאמת שליחותו אימות עצמי. וזה -
- אם בהתאמתות מציאות הנבואה לכל המקבלים, כמו שהתאמת לכל ישראל בשעת מתן תורה,
- ואם בהתאמתות שליחות השליח, כמו שנתאמת שליחות משה רבנו. לא שנתאמת בהגדת העתידות או בעשיית אותות ומופתים, שהגדת העתידות אימות בלתי עצמי לשליחות השליח לתת תורה על ידו, ואפשר שיכזב באיזה פעם, כמו שקרה לחנניה בן עזור, כמו שאמרנו.
[המופתים כהוכחה לנבואה]
וכן עשיית האותות והמופתים, יש בהן ספק שאפשר שיעשו כמותן באיזו חכמה או תחבולה טבעית. אבל כשיתאמת שליחותו על דרך שנתאמת שליחות משה, אי אפשר שיכנס בו הכזב בשום פנים, לא מצד בחירת עצמו ולא מצד אחר.
- לא מצד בחירת עצמו, כי לא יקיים אליו השם יתברך השליחות על זה הדרך, אם היה עתיד לכזב.
- ולא מצד אחר, כי אחר שנתאמת שליחותו אימות עצמי נסתלק ממנו כל מין מהספק,
[משה - מדוע האמינו בו?]
וזהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע בפרק ראשון מהלכות יסודי התורה:
משה רבנו ע"ה, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמינים על פי האותות - יש בלבם דופי שאפשר שיעשה האות בלהט וכישוף וכו' ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואוזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים ומשה ניגש אל הערפל והקול מדבר אליו, ואנו שומעים: משה משה, לך אמור להם שובו לכם לאוהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם וגו' (דברים ה'). ומנין שבמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שאין בה דופי? שנאמר: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט). מכלל שקודם זה לא האמינו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה. עד כאן לשונו.
וכוונת דבריו, שהאותות שיעשו הנביאים:
כמת שהחיה אלישע,
וכרפואת צרעת נעמן,
וכחנניה מישאל ועזריה שלא נכוו בכבשן האש,
ודניאל שניצל מן האריות,
ויונה שניצל ממעי הדגה,
וכן כל האותות שנעשו על ידי כל נביא ונביא - אינן ראיות עצמיות לנבואה, כי כבר אפשר הגעת העתידות כבר אפשר שיעשו ע"י הוברי השמים, או בעלת אוב.
וכן עשיית האותות - כבר אפשר שיעשה קצתם לצדיקים
או ע"י חסידים אף על פי שאינם נביאים, כרבי חנינא בן דוסא ורבי פנחס בן יאיר וחבריו;
או ע"י איזו תחבולות טבעית, כמו שארז"ל על חזקיה מלך יהודה שהעבירו אחז אביו באש וניצול, לפי שסכתו אמו שמן סלמנדרה (סנהדרין פ"ז דף ס"ג),
או אפשר שיעשו בלהט או בכישוף כמו שהיו עושים חרטומי מצרים.
או ע"י שם משמות הקודש. כי השמות הם ככלי אומנותו של מקום, כי שם בכוחם שיעשו בהם אותות ומופתים, ומי שמשתמש בהם כרצונו של מקום - כנביאים, או לכבודו של מקום - כחסידים, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה, ואינו מת בחצי ימיו ואינו נופל ביד שונאיו.
אמר השם לירמיה ע"ה: ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך (ירמיה א').
אבל מי שישתמש בהם מדעת עצמו ושלא לכבודו של מקום, הוא נכרת ונופל ביד שונאיו, וסוף שיחתום ברע. אמרו רז"ל ודאשתמש בתגא חלף (אבות פרק ד').
והרי זה כמי שגנב טבעתו, או כליו, או חותמו של מלך, ומשתמש בהם - שהוא חייב מיתה. ואפילו ישעיה שהיה נביא אמת, לפי שהזכיר שם מן השמות להנאת עצמו - כמו שארז"ל במסכת יבמות (מ"ט ב): אמר שם ואבלע בארזא - נענש ונפל ביד שונאיו, והרגוהו, כמו שנזכר שם.
והבן זה מאוד, כי בדבר הזה יבחן עונש המשתמש בשמות שלא ברצונו של מקום, בשימות מיתה משונה או ייכרת בחצי ימיו.
וזה הדבר נבוכו בו רבים ולא ידעו איך אפשר שישתמשו הפריצים בשמות ויגיע המעשה על ידם, אחר היות הנביאים משתמשים בהם, לפי מה שנמצא לקדמונים, ונרמז בפסוק ויסע ויבוא ויט.
והכלל בזה, כי הכל הולך אחר החתום. ובעבור זה הוא מבואר שאין האות ראיה אמיתית על הנבואה, וכל שכן על שליחות השליח.
ולזה לא היו האותות שנעשו ע"י משה קודם מתן תורה אותות עצמיים לנבואה, וכל שכן אל שתינתן תורה על ידו, עד מעמד הר סיני.
וזה מה שרצינו לבאר בזה הפרק.
ספר הכוזרי
http://benyehuda.org/rihal/kuzari_1.html
אַחַר כָּךְ אָמַר הַכּוּזָרִי בְלִבּוֹ, אֶשְׁאַל אֱדוֹם וְיִשְׁמָעִאל, כִּי אֶחָד מִשְּׁנֵי הַמַּעֲשִׂים הוּא הַנִּרְצֶה מֵאֵין סָפֵק. אֲבָל הַיְּהוּדִים דַּי לִי בְמַה שֶׁהוּא נִרְאֶה מִשִּׁפְלוּתָם וּמִעוּטָם, וְשֶׁהַכֹּל מוֹאֲסִים אוֹתָם. וְקָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי אֱדוֹם וְשָאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: "אֲנִי מַאֲמִין בְּחִדּוּשׁ הַנִּבְרָאוֹת, וּבְקַדְמוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרָךְ, וְשֶׁהוּא בָרָא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְשֵׁשֶׁת יָמִים, וְשֶׁכָּל הַמְדַבְּרִים צֶאֱצָאֵי אָדָם וְאַחֲרֵי כֵן צֶאֱצָאֵי נֹחַ, וְאֵלָיו הֵם מִתְיַחֲסִים כֻּלָּם, וְשֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא הַשְׁגָּחָה עַל הַבְּרוּאִים וְהִדַּבְּקוּת בַּמְדַבְּרִים, וְקֶצֶף וְרַחֲמִים וְדִבּוּר וְהֵרָאוֹת וְהִגָּלוֹת לִנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו, וְהוּא שׁוֹכֵן בְּתוֹךְ רְצוּיָיו מֵהֲמוֹנֵי בְנֵי אָדָם. וּכְלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בְּכָל מַה שֶׁבָּא בַּתּוֹרָה וּבְסִפְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָם, בַּעֲבוּר פִּרְסוּמָם וְהַתְמָדָתָם וְהִגָּלוֹתָם בַּהֲמוֹנִים גְּדוֹלִים. וּבְאַחֲרִיתָם וּבְעִקְּבוֹתָם נִגְשְׁמָה הָאֱלֹהוּת, וְהָיָה עֻבָּר בְּרֶחֶם בְּתוּלָה מִנְּשִׂיאוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָלְדָה אוֹתוֹ אֱנוֹשִׁי-הַנִּרְאֶה, אֱלֹהִי-הַנִּסְתָּר, נָבִיא שָׁלוּחַ בַּנִּרְאֶה, אֱלוֹהַּ שָׁלוּחַ בַּנִּסְתָּר, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ הַנִּקְרָא בֶּן-אֱלֹהִים וְהוּא הָאָב וְהַבֵּן וְהוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וַאֲנַחְנוּ מְיַחֲדִים אֲמִתָּתוֹ, וְאִם נִרְאֶה עַל לְשׂוֹנֵנוּ הַשִּׁלּוּשׁ. נַאֲמִין בּוֹ וּבְשִׁכְנוֹ בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָבוֹד לָהֶם, כַּאֲשֶׁר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי נִדְבָּק בָּהֶם, עַד שֶׁמָּרוּ הֲמוֹנֵיהֶם בַּמָּשִׁיחַ הַזֶּה וְתָלוּהוּ, וְשָׁב הַקֶּצֶף מַתְמִיד עֲלֵיהֶם וְעַל הֲמוֹנָם וְהָרָצוֹן – לַיְחִידִים הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַמָּשִׁיחַ, וְאַחֲרֵי כֵן לָאֻמּוֹת הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי הַיְחִידִים הָאֵלֶּה וְאֲנַחְנוּ מֵהֶם. וְאִם לֹא נִהְיֶה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנַחְנוּ יוֹתֵר רְאוּיִים שֶׁנִּקָרֵא בְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵי דִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ. וַחֲבֵרָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר, בִּמְקוֹם הַשְּׁבָטִים, וְאַחֲרֵי כֵן הָלְכוּ עַם רַב מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחַר הַשְּנֵים עָשָׂר הָהֵם וְהָיוּ כְּמַחְמֶצֶת לְאֻמַּת הַנּוֹצְרִים, וְהָיִינוּ אָנוּ רְאוּיִים לְמַעֲלַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה לָנוּ הַגְּבוּרָה וְהָעָצְמָה בָאֲרָצוֹת. וְכָל הָאֻמּוֹת נִקְרָאוֹת אֶל הָאֱמוּנָה הַזֹּאת, וּמְצֻוִּים לְהִדָּבֵק בָּה וּלְגַדֵּל וּלְרוֹמֵם לַמָּשִׁיחַ וּלִגַדֵּל אֶת עֵצוֹ אֲשֶׁר נִתְלָה עָלָיו וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְדִינֵינוּ וְחֻקֵּינוּ מִמִּצְוֹת שִׁמְעוֹן הֶחָבֵר, וְחֻקִּים מִן הַתּוֹרָה אֲשֶׁר אָנוּ לוֹמְדִים אוֹתָה וְאֵין סָפֵק בַּאֲמִתָּתָה. וְשֶׁהִיא מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וּכְבָר בָּא בָּאֶוַנְגִּליוֹן בְּדִבְרֵי הַמָּשִׁיחַ: "לֹא בָאתִי לִסְתּוֹר מִצְוָה מִמִּצְוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה נְבִיאָם אֲבָל בָּאתִי לְחַזְּקָם וּלְאַמְּצָם".
ה אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין בְּכָאן מָקוֹם לִסְבָרָא, אַךְ הַסְּבָרָא מְרַחֶקֶת רֹב הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּתְאַמֵּת הָרְאָיָה וְהַנִּסָּיוֹן, עַד שֶׁיַּאֲמִין בּוֹ כָל הַלֵּב וְלֹא יִמְצָא דֶרֶךְ אַחֶרֶת לְהַאֲמִין בְּזוּלַת מַה שֶּׁנִּתְבָּרֵר אֶצְלוֹ, יִתְחַכֵּם לַהַקָּשָׁה וִינַהֲלָה לְאַט עַד שֶׁיְּקָרֵב הָרִחוּק הַהוּא, כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַטִּבְעִיִּים בַּכֹּחוֹת הַמֻּפְלָאִים אֲשֶׁר הֵם רוֹאִים, שֶׁאִם יְסֻפַּר לָהֶם עֲלִיהֶם מִבְּלִי רְאוֹתָם, מַכְחִישִׁים אוֹתָם, וְכַאֲשֶׁר רוֹאִים אוֹתָם, מִתְחַכְּמִים וְשָׂמִים לָהֶם סִבּוֹת מִן הַכּוֹכָבִים וְהָרוּחֲנִיּוֹת וְלֹא יִדְחוּ הָרְאוּת. אֲבָל אֲנִי אֵינֶנִּי מוֹצֵא דַעְתִּי נוֹחָה לְקַבֵּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים לִי וְלֹא גֻדַּלְתִּי עֲלֵיהֶם, וְחוֹבָה עָלַי לַחֲקֹר בִּשְׁלֵמוּת.
וְאַחַר כָּךְ קָרָא לְחָכָם מֵחַכְמֵי יִשְׁמָעֵאל וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל חָכְמָתוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ. וְאָמַר לוֹ: אֲנַחְנוּ מְקַיְּמִים הָאַחְדּוּת וְהַקַּדְמוּת לֵאלֹהִים ית', וְהַחִדּוּשׁ לָעוֹלָם, וְהַיַּחַס אֶל אָדָם וְנֹחַ, וְנַרְחִיק הַגַּשְׁמוּת בִּכְלָל, וְאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר בִּדְבָרֵינוּ, נְפָרְשֵׁהוּ וְנֹאמַר כִּי הוּא דֶרֶךְ הַעֲבָרָה וְקֵרוּב, עִם הוֹדָאָתֵנוּ, כִּי סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ דִבְרֵי אֱלֹהִים, וְהוּא בְעַצְמוֹ מוֹפֵת, הִתְחַיַּבְנוּ בְקִבּוּלוֹ בַּעֲבוּר עַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לְחַבֵּר סֵפֶר אַחֵר כָּמוֹהוּ, וְלֹא כְּפַרְשָׁה אַחַת מִפַּרְשָׁיוֹתָיו, וְשֶׁנְּבִיאֵנוּ הוּא חוֹתַם הַנְּבִיאִים וּמְבַטֵּל כָּל תּוֹרָה שֶׁקָּדְמָה, וְקוֹרֵא כָל הָאֻמּוֹת אֶל תּוֹרַת יִשְׁמָעֵאל, וּגְמוּל הַשּׁוֹמְעוֹ הֲשָׁבַת רוּחוֹ אֶל גּוּפוֹ בְגַן עֵדֶן, וּנְעִימוֹת, לֹא יֶחְסַר מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁגָּל וְכָל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ, וְעֹנֶשׁ הַמַּמְרֶה הֲלִיכָתוֹ אֶל אֵשׁ, וְלֹא יִתַּמּוּ יִסּוּרָיו לְעוֹלָם.
ו אָמַר לוֹ הַכּוּזָרִי: מִי שֶׁרוֹצִין לְיַשֵּׁר אוֹתוֹ בִדְבַר הָאֱלֹהִים וּלְבָרֵר אֶצְלוֹ כִּי הָאֱלֹהִים מְדַבֵּר עִם בָּשָׂר וָדָם וְהּוא מַרְחִיק זֶה, צָרִיךְ לְבָרֵר אֶצְלוֹ דְבָרִים מְפֻרְסָמִים שֶׁאֵין מִדְחֶה לָהֶם, וּבְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁיְּאֻמַּת אֶצְלוֹ כִּי הַבּוֹרֵא דִבֵּר עִם אָדָם. וְאִם סֵפֶר תּוֹרַתְכֶם מוֹפֵת לָכֶם וְהוּא בִלְשוֹן עַרְבִי, אֵין מַכִּיר מוֹפְתוֹ וְהָאוֹת שֶׁלּוֹ, לוֹעֵז כָּמוֹנִי, וְכַאֲשֶׁר יִקָּרֵא בְאָזְנַי, אֵינֶנִּי מַבְדִּיל בֵּינוֹ וּבֵין זוּלָתוֹ מִלְּשׁוֹן הָעַרְבִי.
ז אָמַר לוֹ הֶחָכָם: וּכְבָר נִרְאוּ עַל יָדוֹ מוֹפְתִים, אַךְ לֹא הוּשְׂמוּ לְאוֹת בְּקִבּוּל תּוֹרָתוֹ.
ח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵין הַדַּעַת נוֹחָה לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא חֶבְרָה עִם בָּשָׂר וָדָם, כִּי אִם בְּמוֹפֵת שֶׁמְּהַפֵּךְ בּוֹ טֶבַע הַדְּבָרִים, כְּדֵי שֶׁיִּוָּדַע כִּי זֶה לֹא יוּכלַ עָלָיו אֶלָּא מִי שֶׁבָּרָא הַדְּבָרִים מֵאַיִן, וְשֶׁיִּהְיֶה הָעִנְיָן הַהוּא לִפְנֵי הֲמוֹנִים, יִרְאוּהוּ בְעֵינֵיהֶם וְלֹא יַגִּיעֵם בְּסִפּוּר וּבְקַבָּלָה, וְשֶׁיַּחְקְרוּ עַל הַדָּבָר וְיִבְחָנוּהוּ בְחִינָה אַחַר בְּחִינָה, עַד שֶׁלֹּא יִפֹּל בְּלֵב אָדָם סָפֵק כִּי יֶשׁ-בּוֹ צַד דִּמְיוֹן אוֹ צַד כְּשָׁפִים, וְיוֹתֵר רָאוּי שֶׁתְּקַבֵּלְנָה הַנְּפָשׁוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, שֶׁבּוֹרֵא הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא וְהַשָּׁמַיִם וְהַמְּאוֹרִים יִתְחַבֵּר אֶל הַחֹמֶר הַנִּבְזֶה הַזֶּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הָאָדָם, וְשֶׁיְּדַבֵּר עִמּוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאֲלוֹתָיו וְיַעֲשֶׂה בַקָּשׁוֹתָיו.
ט אָמַר הֶחָכָם: וַהֲלֹא סֵפֶר תּוֹרָתֵנוּ מָלֵא מְדִּבְרֵי משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מִדְחֶה בְּמַה שֶׁעָשָׂה בְּפַרְעֹה וְשֶׁבָּקַע אֶת הַיָּם וְהִצִּיל אֶת בְּחִירָיו, וְטִבַּע אֵת אֲשֶׁר קָצַף עֲלֵיהֶם, וְהוֹרִיד לָהֶם הַמָּן וְהַשְּׂלָיו אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְשֶׁדִּבֵּר עִם משֶׁה בְּהַר סִינַי וְהֶעֱמִיד הַשֶּׁמֶש לִיהוֹשֻׁעַ וְעָזַר אוֹתוֹ עַל הַגִּבּוֹרִים, וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה קֹדֶם לָכֵן מִן הַמַּבּוּל וּמַהְפֵּכַת סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, הֲלֹא זֶה דָבָר יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם וְאֵין בְּכָל זֶה צַד סְבָרָא, שֶׁהָיָה בְתַחְבּוּלָה, וְלֹא בְדִמְיוֹן.
י אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁצָּרִיךְ אֲנִי לִשְׁאֹל לַיְּהוּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁאֵרִית בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שֶׁהֵם הַטְּעָנָה כִּי יֵשׁ לַבּוֹרֵא תּוֹרָה בָאָרֶץ. אַחַר כֵּן קָרָא חָכָם מֵחַכְמֵי הַיְּהוּדִים וְשָׁאַל אוֹתוֹ עַל אֱמוּנָתוֹ.
יא אָמַר לוֹ הֶחָבֵר: אֲנַחְנוּ מַאֳמִינִים בֵּאלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמּוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמַסּוֹת, וְהַמְכַלְכְּלָם בַּמִּדְבָּר, וְהַמַּנְחִילָם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אַחַר אֲשֶׁר הֶעֱבִירָם אֶת הַיָּם וְהַיַּרְדֵּן בְּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְשָׁלַח משֶׁה בְתוֹרָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ כַּמָּה אַלְפֵי נְבִיאִים אַחֲרָיו מַזְהִירִים עַל תּוֹרָתוֹ, מְיַעֲדִים בִּגְמוּל טוֹב לְשׁוֹמְרָהּ, וְעֹנֶשׁ קָשֶׁה לַמַּמְרֶה אוֹתָהּ. וַאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְהַדְּבָרִים אֲרֻכִּים.
יב אָמַר הַכּוּזָרִי: מַסְכִּים הָיִיתִי שֶׁלֹּא אֶשְׁאַל יְהוּדִי מִפְּנֵי שֶׁיָּדַעְתִּי אִבּוּד זִכְרָם וְחֶסְרוֹן עֲצָתָם, כִּי הַשִּׁפְלוּת וְהַדַּלּוּת לֹא עָזְבוּ לָהֶם מִדָּה טוֹבָה. וַהֲלֹא הָיָה לְךָ לוֹמַר, הַיְּהוּדִי, כִּי אַתָּה מַאֲמִין בְּבוֹרֵא הָעוֹלָם, וּמְסַדְּרוֹ וּמַנְהִיגוֹ, וּבְמִי שֶׁבְּרָאֲךָ וְהִטְרִיפְךָ וְהַדּוֹמֶה לַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הֵם טַעֲנַת כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ-לוֹ דָת, וּבַעֲבוּרָהּ הוּא רוֹדֵף הָאֱמֶת, לְהִדַּמּוֹת לַבּוֹרֵא בְּצִדְקוֹ וּבְחָכְמָתוֹ:
יג אָמַר הֶחָבֵר: זֶה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר הִיא הַדָּת הַהֶקֵּשִׁית הַמִּנְהָגִית, מֵבִיא אֵלֶיהָ הָעִיּוּן, וְנִכְנָסִים בָּהּ סְפֵקוֹת רַבּוֹת. וְאִם תִּשְׁאַל הַפִּילוֹסוֹפִים עָלֶיהָ אֵינְךָ מוֹצֵא אוֹתָם מַסְכִּימִים עַל מַעֲשֶׂה אֶחָד וְלֹא עַל דַּעַת אֶחָת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם טְעָנוֹת, יֵשׁ מֵהֶם מַה שֶּׁהֵם יְכוֹלִים לְהַעֲמִיד מוֹפֵת, וּמֵהֶם מַה שֶּׁיַּסְפִּיקוּ בָם, וּמֵהֶם מַה שֶּׁלֹּא יַסְפִּיקוּ בָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיַעֲמִידוּ בָם מוֹפֵת.
יד אָמַר הַכּוּזָרִי: רוֹאֶה אֲנִי דְבָרֶיךָ, הַיְּהוּדִי, טוֹב מִפְּתִיחָתוֹ, וַאֲנִי רוֹצֶה עַתָּה שֶׁאוֹסִיף לְדַבֵּר עִמָּךְ.
טו אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל פְּתִיחַת דְּבָרַי הִיא הַמּוֹפֵת, וְעוֹד כִּי הִיא הָרְאָיָה אֵין צָרִיךְ עִמָּהּ לֹא רְאָיָה וְלֹא מוֹפֵת.
טז אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה.
יז אָמַר הֶחָבֵר: תֵּן לִי רְשׁוּת לְהַקְדִּים לְךָ הַקְדָּמוֹת, כִּי אֲנִי רוֹאֶה דְבָרַי כְּבֵדִים עָלֶיךָ וְנִקְלִים בְּעֵינֶיךָ:
יח אָמַר הַכּוּזָרִי: הַקְדֵּם הַקְדָּמוֹתֶיךָ וְאֶשְׁמָעֵם.
יט אָמַר הֶחָבֵר: אִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ כִּי מֶלֶךְ הֹדּוּ אִישׁ חֶסֶד רָאוּי לְרוֹמְמוֹ וְלָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמוֹ וּלְסַפֵּר מַעֲשָׂיו בְּמַה שֶּׁיַּגִּיעַ אֵלֶיךָ מִצֶּדֶק אַנְשֵׁי אַרְצוֹ וּמִדּוֹתָם הַטּוֹבוֹת, וְשֶׁמַּשָּׂאָם וּמַתָּנָם בֶּאֱמוּנָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב בָּזֶה.
כ אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הָיִיתִי חַיָּב בּוֹ, וַאֲנִי מְסֻפָּק אִם צֶדֶק אַנְשֵׁי הֹדּוּ מֵעַצְמָם וְאֵין לָהֶם מֶלֶךְ, אוֹ צִדְקָתָם מֵחֲמַת מַלְכָּם, אוֹ אִם מִשְּׁנֵי הַפָּנִים יָחַד.
כא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם הָיוּ בָאִים אֵלֶיךָ שְׁלוּחָיו בִּתְשׁוּרוֹת הֻדִּיּוֹת, אֵינְךָ מִסְתַּפֵּק שֶׁאֵינָם נִמְצָאִים אֶלָּא בְאֶרֶץ הֹדּוּ בְּאַרְמְנוֹת הַמְּלָכִים, בִּכְתָב מְפֻרְסָם שֶׁהוּא מֵאִתּוֹ, וְעִמּוֹ רְפוּאוֹת שֶׁהֵן רוֹפְאוֹת אוֹתְךָ מֵחָלְיְךָ, וְשׁוֹמְרוֹת עָלֶיךָ בְּרִיאוּתְךָ, וְסַמֵּי הַמָּוֶת לְשׂוֹנְאֶיךָ וְהַנִּלְחָמִים בְּךָ, שֶׁאַתָּה יוֹצֵא לָהֶם בָּהֶם וּמֵמִית אוֹתָם מִבְּלִי כְלֵי מִלְחָמָה, הֶהָיִיתָ חַיָּב לִהְיוֹת סָר אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ וְאֶל עֲבוֹדָתוֹ.
כב אָמַר הַכּוּזָרִי: כֶּן-הוּא, וְהָיָה הַסָּפֵק הָרִאשׁוֹן סָר מִמֶּנִּי אִם יֵשׁ לְאַנְשֵׁי הֹדּוּ מֶלֶךְ אִם לֹא, וְהָיִיתִי אָז מַאֲמִין שֶׁמַּלְכוּתוֹ וּדְבָרוֹ נוֹגְעִים אֵלָי.
כג אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִשְׁאָלְךָ הַשּׁוֹאֵל עָלָיו בְּמַה תְּתָאֵר אוֹתוֹ.
כד אָמַר הַכּוּזָרִי: בִּתְאָרִים אֲשֶׁר הִתְבָּרְרוּ אֶצְלִי לָעָיִן, וַאֲחַבֵּר אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ סָפֵק אֶצְלִי וְהִתְבָּרְרוּ בְאֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים.
כה אָמַר הֶחָבֵר: עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה הֲשִׁיבוֹתִיךָ כַאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי. וְכֵן פָּתַח משֶׁה לְדַבֵּר עִם פַּרְעֹה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מִפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְרָהָם מְפֻרְסָם אֵצֶל הָאֻמּוֹת, וְכִי הִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם דְּבַר הָאֱלֹהִים וְהִנְהִיג אוֹתָם וְעָשָׂה לָהֶם נִפְלָאוֹת, וְלֹא אָמַר: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ. וְלֹא: בּוֹרְאִי וּבוֹרַאֲךָ, וְכֵן פָּתַח אֱלֹהִים דְּבָרָיו אֶל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", וְלֹא אָמַר: "אֲנִי בּוֹרֵא הָעוֹלָם וּבוֹרַאֲכֶם". וְכֵן פָּתַחְתִּי לְךָ מֶלֶךְ הַכּוּזָר כַּאֲשֶׁר שְׁאִלְתַּנִי עַל אֱמוּנָתִי, הֲשִׁיבוֹתִיךָ מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב בּוֹ וְחַיָּבִין בּוֹ כָל קְהַל יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר אֶצְלָם הַמַּעֲמָד הַהוֹא בִּרְאוּת עֵינֵיהֶם וְאַחַר כֵּן הַקַּבָּלָה הַנִּמְשֶׁכֶת שֶׁהִיא כְמַרְאֵה הָעָיִן:
כו אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֲנִי רוֹאֶה שֶׁתּוֹרַתְכֶם אֵינָה נְתוּנָה כִּי אִם לָכֶם.
כז אָמַר הֶחָבֵר: כֶּן-הוּא, וְכָל הַנִּלְוָה אֵלֵינוּ מִן הָאֻמּוֹת בִּפְרָט יַגִּיעֵהוּ מִן הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵיטִיב הַבּוֹרֵא אֵלֵינוּ, אַךְ לֹא יִהְיֶה שָׁוֶה עִמָּנוּ. וְאִלּוּ הָיָה חִיּוּב הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁבְּרָאָנוּ הָיָה שָׁוֶה בָּהּ הַלָּבָן וְהַשָּׁחוֹר, כִּי הַכֹּל בְּרִיאוֹתָיו. אַךְ הַתּוֹרָה מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִתְחַבְּרוּת כְּבוֹדוֹ אֵלֵינוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֲנַחְנוּ נִקְרָאִים הַסְּגֻלָּה מִבְּנֵי אָדָם.
כח אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ מִתְהַפֵּךְ, הַיְּהוּדִי, וּכְבָר שָׁב דְּבָרְךָ רָזֶה אַחַר שֶׁהָיָה שָׁמֵן:
כט אָמַר הֶחָבֵר: בֵּין רָזֶה בֵין שָׁמֵן הַרְחֶב-לִי לִבְּךָ עַד שֶׁאֲפָרֵשׁ אוֹתוֹ.
ל אָמַר הַכּוּזָרִי: אֱמֹר מַה שֶּׁתִּרְצֶה.
לא אָמַר הֶחָבֵר: בְּדִין הָעִנְיָן הַטִּבְעִי נִתְחַיֵּב לְקִיחַת הַמָּזוֹן, וְהַגִּדּוּל וְהַהוֹלָדָה, וְכֹחוֹתָם וְכָל תְּנָאֵיהֶם. וְהִתְיַחֵד בָּזֶה הַצֶּמַח וּבַעֲלֵי הַחַיִּים מִבַּלְעֲדֵי הָאֲדָמָה וְהָאֲבָנִים וְהַמּוֹצָאִים וְהַיְסוֹדוֹת:
לב אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה כְלָל שֶׁצָּרִיךְ לִפְרֹט אוֹתוֹ, אֲבָל אֱמֶת הוּא.
לג אָמַר הֶחָבֵר: וּבָעִנְיָן הַנַּפְשִׁי הִתְיַחֲדוּ בַעֲלֵי הַחַיִּים כֻּלָּם, וְנִתְחַיְּבוּ מִמֶּנּוּ תְנוּעוֹת וַחֲפָצִים וּמִדּוֹת וְחוּשִׁים נִרְאִים וְנִסְתָּרִים וְזוּלַת אֵלֶּה.
לד אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֵין דֶּרֶךְ לִדְחוֹתוֹ.
לה אָמַר הֶחָבֵר: וּבְדִין הָעִנְיָן הַשִּׂכְלִי הִתְיַחֵד הַמְדַבֵּר מִכָּל הַחַיִּים. וְהִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ תִקּוּן הַמִּדּוֹת וְהַמָּעוֹן וְהַמְּדִינָה וְהָיוּ הַנְהָגוֹת וְנִמּוּסִים מִנְהָגִיִּים.
לו אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה אֱמֶת.
לז אָמַר הֶחָבֵר: וְאֵיזוֹ מַדְרֵגָה אַתָּה חוֹשֵׁב לְמַעְלָה מִזֹּאת.
לח אָמַר הַכּוּזָרִי: מַעֲלַת הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים.
לט אָמַר הֶחָבֵר: אֵינִי רוֹצֶה לוֹמַר אֶלָּא מַעֲלָה תַפְרִיד אֶת בְּעָלֶיהָ פְּרִידָה עַצְמִית, כְּהִפָּרֵד הַצֶּמַח מִן הַדּוֹמֵם וְהִפָּרֵד אָדָם מִן הַבְּהֵמָה, אֲבָל הַפְּרִידָה בְּרֹב וּמְעַט אֵין לָהּ תַּכְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פְּרִידָה מִקְרִית, וְאֵינָה מַעֲלָה עַל דֶּרֶךְ אֱמֶת.
מ אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אֵין מַעֲלָה בַמֻּרְגָּשִׁים יְתֵרָה עַל מַעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
מא אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבֹא בָאֵשׁ וְלֹא יֻזַּק בּוֹ, וְיַעֲמֹד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלֹא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זֹהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתוֹ לִישׁוֹן, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלֹא הַמַּעֲלָה הַזֹּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.
מב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲבָל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת אֱלֹהִית מַלְאֲכוּתִית אִם הִיא נִמְצֵאת, וְזֶה מִדִּין הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי לֹא מִן הַשִּׂכְלִי וְלֹא מִן הַנַּפְשִׁי וְלֹא מִן הַטִּבְעִי.
מג אָמַר הֶחָבֵר: אֵלֶּה קְצָת תָּאֳרֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר אֵין עָלָיו חוֹלֵק, אֲשֶׁר נִרְאָה עַל יָדוֹ לֶהָמוֹן הִתְחַבְּרוּת הַדָּבָר הָאֱלֹהִי בָהֶם וְשֶׁיֵּשׁ לָהֶם אֱלוֹהַּ מַנְהִיגָם כִּרְצוֹנוֹ וּכְפִי עֲבוֹדָתָם וְהַמְרוֹתָם, וְהִגִּיד לָהֶם הַנֶּעְלָם, וְהוֹדִיעַ אֵיךְ הָיָה חִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְיַחַס בְּנֵי אָדָם קֹדֶם הַמַּבּוּל, הֵיאַךְ נִתְיַחֲסוּ אֶל אָדָם וְהֵיאַךְ הָיָה הַמַּבּוּל וְיַחַס הַשִּׁבְעִים אֻמּוֹת אֶל שֵׁם חָם וְיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ, וְהֵיאַךְ נִפְרְדוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, וְאֵיפֹה שָׁכְנוּ, וְהֵיאַךְ צָמְחוּ הַמְּלָאכוֹת וּבִנְיַן הַמְּדִינוֹת וּשְׁנֵי הָעוֹלָם מֵאָדָם וְעַד עָתָּה.
מד אָמַר הַכּוּזָרִי: גַּם זֶה תֵמַהּ, אִם יֵשׁ אֶצְלְכֶם מִנְיָן בָּרוּר מִבְּרִיאַת הָעוֹלָם.
מה אָמַר הֶחָבֵר: בּוֹ אָנּו מוֹנִים, וְאֵין בֵּין הַיְּהוּדִים בָּזֶה מַחֲלֹקֶת מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ.
מו אָמַר הַכּוּזָרִי: וְכַמָּה אַתֶּם מוֹנִים הַיּוֹם.
מז אָמַר הֶחָבֵר: אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת. וּפְרָטָם מְבֹאָר מִימוֹת אָדָם וְשֵׁת וֶאֱנוֹש עַד נֹחַ, עַד שֵׁם וְעֵבֶר אֶל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עַד משֶׁה. וְאֵלֶּה מִפְּנֵי הִתְחַבְּרוּתָם הָיוּ לֵב אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם הָיוּ בָנִים כַּקְּלִיּפוֹת, אֵינָם דּוֹמִים לָאָבוֹת וְלֹא הִתְחַבֵּר בָּהֶם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְנִמְנָה הַמִּנְיָן לְאֵלֶּה הָאֱלֹהִיִּים וְהָיוּ יְחִידִים וְלֹא רַבִּים, עַד שֶׁהוֹלִיד יַעֲקֹב אָבִינוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְשָׁבָה הָאֱלֹהוּת בְּקָהָל רַב וּבָהֶם הָיָה הַמִּנְין. וַאֲנַחְנוּ קִבַּלְנוּ מִנְיַן שְׁנֵי הַקַּדְמוֹנִים מִמּשֶׁה, וְנֵדַע מַה שֶּׁיֵשׁ מִמּשֶׁה וְעַד עָתָּה.
מח אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה הַפְּרָט מַרְחִיק הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה מִן הַלֵּב מֵהַכָּזָב וְהַהַסְכָּמָה. כִּי דָבָר כָּזֶה אִי ֶאְפָׁשר שֶׁיַּסְכִּימוּ עָלָיו עֲשָׂרָה מִבְּלִי שֶׁיִּתְבַּלְבְּלוּ וִיגַלּוּ סוֹד הַסְכָּמָתָם אוֹ יִדְחוּ דִבְרֵי מִי שֶׁיִּרְצֶה לְבָרֵר אֶצְלָם דָּבָר כָּזֶה, כָּל שֶׁכֵּן הֲמוֹנִים רַבִּים, וְהַמִּנְיָן קָרוֹב, אֵין הַכָּזָב וְהַשֶּׁקֶר יָכוֹל לְהִכָּנֵס עָלָיו.
מט אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אַבְרָהָם אָבִינוּ עַצְמוֹ הָיָה בְדוֹר הַפְּלָגָה וְנִשְׁאַר הוּא וּקְרוֹבָיו בִּלְשׁוֹן עֵבֶר אֲבִי אָבִיו וְלָזֶה נִקְרָא עִבְרִי. וּבָא משֶׁה אַחֲרָיו לְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְהָעוֹלָם מָלֵא מֵחָכְמַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וּבָא אֶל פַּרְעֹה, וְחַכְמֵי מִצְרַיִם וְחַכְמֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמַּסְכִּימִים לוֹ וְהַחוֹקְרִים עָלָיו, עַל אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה כִּי הַבּוֹרֵא מְדַבֵּר עִם אָדָם, עַד שֶׁהִשְׁמִיעָם דְּבָרָיו בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. כֵּן הָיוּ עַמּוֹ עִמּוֹ, וְלֹא מִסִּכְלוּתָם אֲבָל מֵחָכְמָתָם, מִיִּרְאָתָם תַּחְבּוּלוּת הַחָכְמוֹת הַשָּׁמַיְמִיּוֹת וְזוּלָתָם, מֵאֲשֶׁר לֹא יַעַמְדוּ לַמֶּחְקָר, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּמוֹ הַדָּבָר הַמְזֻיָּף, וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כַּזָּהָב הַמְזֻקָּק הוֹלֵךְ וּמוֹסִיף, דִּינָר אַחַר דִּינָר. וְאֵיךְ יַעֲלֶה בַדַּעַת שֶׁיְּדֻמֶּה אֶצְלָם כִּי הַלְּשׁוֹנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם כַּחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה הָיוּ לְשׁוֹן עֵבֶר לְבַדָּהּ וְנִפְלְגָה בְּבָבֶל בִּימֵי פֶלֶג, וְיַחַס אֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל שֵׁם, וְאֻמָּה כָךְ וְכָךְ אֶל חָם, וְאַרְצוֹתָם כָּךְ. הֲיִתָּכֵן לְאָדָם הַיּוֹם לְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ כָזָב בְּיַחַס אֻמּוֹת מְפֻרְסָמוֹת וּבְדִבְרֵיהֶם וּבִלְשׁוֹנוֹתָם וְיִהְיֶה הַדָּבָר פָּחוֹת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
נ אָמַר הַכּוּזָרִי: זֶה לֹא יִתָּכֵן, וְאֵיךְ יִתָּכֵן זֶה וַאֲנַחְנוּ מוֹצְאִים הַחָכְמוֹת בִּכְתָב יְדֵי מְחַבְּרֵיהֶם מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְסִפּוּר מִי שֶׁהָיָה הַיּוֹם חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לֹא יַעֲבֹר הַכָּזָב עַל נִגְלוֹתָיו, כְּמוֹ הַיְחָסִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת וְהַכְּתִיבוֹת.
נא אָמַר הֶחָבֵר: וְהֵיאַךְ לֹא הָיוּ חוֹלְקִים עַל משֶׁה בְּמַה שֶּׁאָמַר, וְהָיוּ עַמּוֹ תוֹבְעִים אוֹתוֹ. כָּל שֶׁכֵּן זוּלָתָם.
נב אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵלֶּה דְבָרִים מְקֻבָּלִים חֲזָקִים וּמְיֻסָּדִים.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם