נפלתי ואני מרגישה שהקב"ה לא רוצה אותי יותר!

כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מד' אלהי ישראל... והיום הוא
מודבק בשכינה" (רמב"ם, הלכות תשובה ז ז). "אמש היה זה שנואי לפני המקום,
משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד" (שם שם ו).

שלום לך...
אני רוצה שתנסי להחיות לעצמך את המצב הבא:
כמה שנים עברו והדברים אי"ה לאט לאט הסתדרו לך בחיים,
פתאום את מגלה שזה לא שהקב"ה עזב אותך אלא זו את שפשוט עצמת קצת את
העיניים,מבהלה,מפחד עד שלא השארת לעצמך יד פנויה שתאחז בזו המושטת לעברך.
הפצעים עם החברות הגלידו, חלק התנצלו, הסבירו את עצמך,הן לא ידעו שזה מה
שהרגשת כי אם הן רק היו יודעות....
גם הבגרות שלך בסוף אפשרה לך להתקבל לאיפה שהצד הפולני של אמא שלך תמיד רצה.
בחרת שירות לאומי,שנה במדרשה ופתאום מעבר לאופק ראית אותו דוער לעברך. מעלה אבק.
הסוס הלבן ועליו הנסיך שלך,שנראה ממש כמו ההוא מהסרט המצוייר
'שרק' רק עם כיפה ענקית וקול פחות מעצבן.
חלום שהתגשם.
אתם מתחתנים וחיים באושר ומחכים כמו כולם לילדים.
עוברת שנה ו...כלום.
קצת מתחילים להילחץ אבל היי, לא קרה כלום, זה בסדר,אצל הרבה זוגות זה
קורה.
מחכים עוד קצת ובינתיים עוברת לה עוד שנה ועדיין...כלום.
אמא שלך כבר מתחילה ללכת לכותל,הדודות מתחילות לנסוע ל'עמוקה' ואת מתחילה
יותר ויותר לדבר אל הקב"ה,לגלות שלפעמים הידיעה שיש מישהו שבאמת
מקשיב,באמת נמצא שם, די לה כדי להנשים אותך לעוד כמה רגעים עד ליום הבא.
וככה השנים חולפות,שנה ועוד אחת
ועדיין אין לכם ילדים...
את הולכת לבית הכנסת עם בעלך וכל מראה של עגלה,ילדה קטנה שרצה פשוט קורע
לך ת'לב, חונק אותך בכוח ומזכיר לך...
את שומעת את החברות הנשואות שלך גוערות בילדים שלהם ולא מבינה איך
אפשר לדבר ככה?
מבטיחה לעצמך שלא משנה מה שיקרה ככה את בחיים לא תהיי!
*
היא אמרה שהוא רוצה שתגיעי עם בעלך והוא רוצה שזה יהיה כמה שיותר מהר!
הלב שלך התחיל לפעום פעמיים ונדמה לך שעוד שנייה הוא בורח לך
איזה קול פנימי חלש, מתחיל לאט לאט לזרום לו לעבר ההווה האפור,מחיה לך ברסיסים
של תקווה חדשה את יובש העתיד:
'ישועת ה' כהרף עין!' אולי ריבונו על עולם, אולי בכל זאת...'
אתם מגיעים לקליניקה שלו,המזכירה מחייכת ואומרת לכם שמישהו נמצא בפנים
והוא כבר יוצא ושואלת אתכם אם אתם רוצים לשתות משהו בינתיים.
אתם מסרבים בנימוס
'נו...שיצא כבר' את ממלמלת בעצבנות...
ואז...אז מגיע התור שלך.
*
הוא ראה הרבה בחיים שלו, בכל זאת מנהל מחלקה אבל את שמה לב שהשפתיים שלו
מתחילות לרעוד:
'טוב,קשה לי קצת לדבר על זה כי זה באמת מקרה מאוד...מרגש, אבל הבדיקות
שלך מראות שנכנסת להריון...'
את יודעת שלא משנה מה שיקרה את המילים האלו את הולכת לזכור עד הנשימה
האחרונה
אחרי כל השנים האלו, כל הזמן הזה, הציפיות, התפילות,הדמעות,הצעקות,
התקווה,הפחד,אחרי כל זה סוף סוף נפקדת בפרי בטן!
את מבקשת מבעלך שיצבוט אותך כדי לוודא שזה באמת אמיתי.
אתם יוצאים החוצה ולא אומרים כלום.
מבט אחד,דמעה אחת,חיוך אחד, חיבוק אחד ושתי נשמות שנתבשרו רשמית שבעוד
כמה חודשים יתמזגו בנשמה אחת...
כמובן שכל התקופה אתם משגיחים שהכול יהיה כמו שצריך ושום דבר חס וחלילה
לא יקרה לאמא שבדרך.
ואז במזל טוב,היא נולדה!
במשקל 2 קילו,כל כך קטנה,חמודה, מלאכית קטנה עם ידיים שבקושי רואים, אף
קטנטן וסולד (נדמה לך שהיא דומה לך) עיניים כחולות כמו הים (עכשיו את
בטוחה שהיא דומה לך) וקצת פריחה אדומה על הפנים (בעצם,מסתבר שהיא גם דומה
לבעלך...).
כל הבית מלא פרחים, טלפונים,שוקולדים ובעלך בכלל,בחיים הוא לא בכה כמו
שהוא בכה עכשיו...
פתאום את מרגישה איך שהחיים שלך התמלאו באור, וכל רגע ורגע במחיצת הבת
הקטנה שלך,המלאך הקטנטנן שלך נדמה לך כאילו לקוח מחלום.
את מסתכלת עליה ולא מאמינה...לא מאמינה..
.'למה כל הטוב הזה מגיע לי?...'
איזה אושר,איזה טוב ה'!!!
*
עוברות כמה שנים, הבת שלך בכיתה א' ויום אחד היא לא מגיעה הביתה:
את מתקשרת למורה שלה,לשאול מה קרה.
'לא יודעת', היא עונה לך 'היא עלתה על האוטובוס כרגיל,כמו כולן'
את מרימה טלפון לאמא של החברה שלה והיא אומרת לך בדאגה כנה:
'מה את אומרת? שירה מספרת שהיא ראתה אותה יורדת בתחנה הקבועה'
לאט לאט את מרגישה איך שהדם אוזל לך מהפנים ופתאום נהיה לך ממש ממש מחניק.
קשה לך לנשום.
מחשובות רעות מתחילות לצוץ להם כמו זבובים טורדנים
את מנסה לגרש אותם,לפתוח תהילים, להתפלל אבל הם רק מתגברות.
'בוא נתקשר כבר למשטרה' את אומרת לבעלך
'חכי רגע' הוא מנסה לשמור על שפיות,'אנחנו לא יכולים,ממילא רק אחרי 24
שעות הם יתחילו לחפש'...
'נו, אז תעשה כבר משהו! את פונה אליו ביאוש ומרגישה איך שעוד שניה את מתעלפת...
פתאום צלצול בדלת.דפיקות מהוססות.שניכם קופצים לפתוח.
החיים שלך עומדים מנגד.
יצור קטן ומתוק, עם תיק על ענק על הגב.
היא מסתכלת אלייך במבט הכי תמים ונבוך שיש בעולם ...
את תופסת אותה חזק חזק ומחבקת אותה:
'איפה היית?' 'כל כך דאגתי לך!'.
היא מתחילה לבכות ואומרת לך:
'לכלכתי את החולצה החדשה שקנית לי...כי לא שמתי לב וקצת שוקולד נשפך עליה...'
ו...'את אמרת לי לשמור עלי'ה...וחשבתי שתכעסי עליי...אז לא
ידעתי מה לעשות'...
*
וכאן אני עוצר רגע ורוצה לשאול אותך:
מה היית מרגישה באותה שנייה, באותו רגע אם הבת שלך, שכל כך חיכית
לה,חיכיתם לה, שאת כל כך אוהבת, מה היית מרגישה עם היא הייתה אומרת לך
שהיא חשבה שבגלל שהיא לכלכה את הבגדים שלה, את הגוף שלה בגלל זה את לא
תקבלי אותה ותפסיקי לאהוב אותה?
ומה יותר יכאב לך בלב, יצרוב לך כאלף סכינים, הלכלוך של החולצה או הידיעה
שזה מה שהבת הקטנה שלך חשבה, שאמא שלה, שאת, לא תקבלי אותה בחזרה כי
החולצה שלך מלוכלכת?
אם כבר את צריכה לעשות כבר תשובה זה על זה שחשדת בקב"ה!
לא במובן שאת חושבת, שעשית משהו רע, אלא באהבה שלו כלפייך,בקשר שיש ביניכם.
זה לא שיש לו חוץ ממך עוד אלף ואחד בנות,כי מה זאת אומרת תראו כמה אנשים יש בעולם.
ממש לא!
וזה גם לא שיש אותך ויש עוד כמה וכמה בנות.
גם לא!
מבחינת הקב"ה יש אותך וזהו!!!
ותחשבי כמה הוא חושב עלייך, ומחכה לך, ודואג לך, וכואב את כאבך,וסובל את
סבלך והוא אפילו לא יכול להיות שם בשביל לנגב לך ת'דמעות בגלל שהוא בוכה
איתך ביחד....
אם התורה אומרת לנו:"בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד,א).
אז זה לא סתם. אנחנו לא מדברים כאן על 'מקור ראשון' או 'הצופה' שאנחנו
קוראים אותם בשבת וביום ראשון אנחנו יכולים לעטוף איתם את הדגים!
אם כתוב בתורה בנים,אז זה אומר שזה היחס.

על מה את מדברת איתי? על זה שנפלת וחטאת?
כאילו מה, את באמת רצית שזה יקרה?
באמת רצית שכל המסלול של החיים שלך יוסט מהנתיב שלו וככה הדברים יתגלגלו?
אז קודם כל ומאוד חשוב אני רוצה שתדעי שאף אחד לא יכול לבוא אלייך בטענות!!!
ואף אחד זה אף אחד!
ובדיוק על זה התנא באבות אומר: אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו.
וכל עוד אף אחד לא עבר את מה שאת עברת
וכל עוד אף אחד לא נולד עם כוחות הנפש שאת נולדת
אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לך כלום!
לכלכת את ה'בגדים' שלך?
נכון, זה לא נעים והתחושה יכולה להיות אחר כך מאוד גרועה, מה שרק מראה
איזה כוחות יש לך וכמה שאת כן שייכת לקדושה, אבל היי, מכאן ועד לבוא
ולהגיד על הקב"ה שהוא כבר לא רוצה אותך הדרך עוד ארוכה...
מה נראה לך שבוחן כליות ולב לא יודע ולא מרגיש את מה שאת עוברת עד לכאב
הכי דק שעובר לך בלב?
אי"ה ביום כיפור הבא כשתעמדי לפני המלך, ותתייחדי רק את וקונך, ותהיי כבר
אי"ה אחרי הכול, תתעכבי טוב טוב על המילים:
'וכל מאמינים שהוא קשה לכעוס, הרחום, ומקדים רחמים לרוגז...'.
נכון, הוא מלך העולם,דיין אמת אבל לפני הכול הוא אבאל'ה שלנו.שלך.
והוא רק מחכה לך....
ובכלל, בתור כלל לחיים, אנחנו לא מסתכלים על נפילה כנפילה ולא משנה כמה
זמן היא לקחה,יום,יומיים, שבועיים,חודשיים...
כל נפילה היא התחלה חדשה, ממש כמו שריפה של יער שאחריה נראים ניצנים של
עלים חדשים...
לכן לרמת התכל'ס, למעשה:
זה הזמן שלך להתחבר אל הקב"ה מחדש, לגלות את עצמך
'התנערי מעפר קומי'
אל תכעסי על חברות שלך כי הם לא עשו את זה ממקום רע, אלא ממקום של בלבול.
הם באמת פחדו שאת תקלקלי את החניכות שלך בסניף ואני חותם לך שאם הם רק
היו יודעות כמה שאת כואבת הם ישר היו עוזרות לך.
אף אחד לא רשע ואנחנו לא עוסקים כאן בדווקא אלא בבלבול ותום לב.
תביני את אבא שלך, תביני שזה לא שהוא התייאש ממך כמו שהוא אוהב אותך
ודווקא בגלל זה זה כל כך כואב לו...
קחי את הזמן שלך, לאט לאט, אל תילחצי, תביני שהקב"ה רק מחכה ל'פתחו לי
פתחו של מחט שלך' כדי להציף אותך בסייעתא דשמייא כל כך גדולה שבסוף תביני
למה הנפילה הזו דווקא עשתה לך טוב.
תפוצצי את השמיים עם התפילות שלך, עם התחושה של הלבד, של המערה,
תציפי אותנו בזכויות עם הדמעות שלך.
והכי חשוב: אל תשמרי בבטן כלום!
תחפשי מישהו מהסביבה שלך שתוכלי לפרוק בפניו,לספר לו ואת תראי שהאור
במנהרה שלך יגיע הרבה יותר מהר ממה שאת חולמת.
זה לא שאלה של אם הוא יגיע, אלא של 'מתי'.
תשאפי גם לאט לאט לחזור בחזרה לאולפנה כי אחרי הכול עדיף לך להיות בתוך מסגרת
ועצה שלי: תגלי מחדש את דוד המלך ואת ספר תהילים.
תחשבי מה יכול לגרום לך עכשיו אושר במובן הפשוט של המילה
מוזיקה שאת אוהבת, ללכת עם חברה לקניות, מה שעושה לך את זה
תנשמי עמוק, תחשבי כמה טוב לך ברוך ה' ואיך שהכול מתפקד כמו שצריך
ותתחילי לחיות את האמונה שנכון לעכשיו המטרה שלך היא אחת:
להיות שמחה,באמת, מכל הלב
על זה שיש לך אבא (תרתי משמע) כזה, שבאמת איכפת לו, ואוהב!!!

כל הישועות,ושמחה יהודית אמיתית!


אבינועם
avinoam811@gmail.com