נפילת אפיים

שלום וברכה!

שאלה יפה שאלת. אכן גם בגמרא ברכות דף לד עמוד ב וגם בדברי הרמב"ם הל' תפילה פרק ה' הלכות יג-יד משמע שנפילת אפיים זו השתחוויה או קידה. אז למה בוטל המנהג? למעשה המנהל בוטל מכמה חששות אחת חלקן הלכתיות כגון איסור השתחוויה על רצפת אבן כפי שמבואר במגילה דף כב עמוד ב' ובדברי הרמ"א ס' קלא סעיף ח ובמשנה ברורה שם ס"ק מ. כמו כן באותה גמרא במגילה מבואר שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו אם לא מובטח לו שייענה כיהושע בן נון וכך נפסק בשו"ע ס' קלא סעיף ח'. ברם האיסור הזה שייך רק בהשתחוויה בציבור, אך אם אדם לבדו משמע מדברי התוספות שם ומדברי משנה ברורה ס' קלא ס"ק לח שאין איסור. אך מדברי הרמב"ם הל' תפילה פרק ה' הלכה יד משמע שאיסור קיים גם כשאדם לבדו.

בנוסף לכל זה יש עוד סיבה שמקורה דווקא בתורת הסוד. בזהר במדבר דף קכא עמוד א נאמר כך (תרגום): "תיקון זה צריך להיות בכוונת הלב, ואז הקב"ה מרחם עליו ומכפר עוונותיו. אשרי האדם היודע לפתות ולעבוד אדונו ברצון וכוונת הלב. אוי לו למי שבא לפתות רבונו בלב רחוק ולא ברצון. כמו שנאמר (תהלים עח, לו-ז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ". הוא אומר "אליך ה' נפשי אשא" (תהלים כה), וכל דבריו אינם אלא בלב רחוק, וזה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו". אנו חוששים שכוונתנו אינה שלמה או לחלופין שאיננו ראויים לכך ולכן נמנעים מלהשתחוות.

בברכה,

חיים בריסק