נסיעה לחוץ לארץ

בגמרא (ע"ז י"ג) נקבעה ההלכה שאסור לצאת לחוצה לארץ אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, והרמב"ם פ"ה מהלכות מלכים כתב: "אסור לצאת מארץ-ישראל לחוצה לארץ לעולם. אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה.

אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק הרעב... ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום".

וראה בכסף משנה שם שהדגיש "ומה שכתב ויחזור לארץ - כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לחו"ל להשתקע שם".
ואף על פי שהרמב"ם ציין היתר ליציאה במקרים מסויימים, אסור לצאת לחו"ל על סמך דברי הרמב"ם בלבד אלא בכל מקרה צריך לשאול רב.

וברור הוא שאינו דומה ביקור הורים הנמצאים בחו"ל לביקור ידידים או קרובים.

ובענין השתלמות מקצועית בחו"ל לצורך העבודה בארץ, אם אין אפשרות להשתלם בארץ, הרי זה דומה ללימוד לצורך הארץ המותר וגם בכך ידון הרב בכל מקרה ומקרה לגופו.

והיוצא לחוצה לארץ שלא כהלכה יזכור דברי הרמב"ם (שם הי"ב) "שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה". ולעומתם (שם ה') "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ-ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה".
ואגב, מה שמקשים כיצד הרמב"ם בעצמו חי במצרים (שהוא איסור בפני עצמו, שם בה"ז), אין זה אלא מפני פיקוח נפש שחשש פן ירדפוהו ויהרגוהו, וראה ברדב"ז: "דאנוס היה על פי המלכות".