שאלה
שלום,
עוד מעט אני בת 25, למען האמת עד עכשיו לא ממש הרגשתי לחוצה להתחתן. לא דחיתי הצעות בשל כך, אבל גם כשיצאתי - תיארתי לעצמי שאם אפגוש את המיועד - אדרבה, אבל לא עשיתי מאמצים כבירים- לרצות, להתכוון, והכי חשוב בעיניי - אולי תמצית הכול - להתפלל. אחד מהדברים שעצרו (וכנראה שאולי עוד קצת עוצרים) אותי מלרצות בלב כמה להתחתן ולהקים בית וכו' - הוא העובדה שאני הרגשתי ומעט מרגישה שאני לא מספיק מגובשת בתוך עצמי, אולי לא מספיק מתוקנת/ מכווננת להכנס לתוך חיי נישואים. בין היתר סיבות כמו חוסר ביטחון בעצמי, אי התמקמות בעבודה מסודרת, חוסר עצמאות מספקת,אי סיום מטלות הלימודים,חוסר בגרות נפשית,הרגשת צורך לתקן בעצמי כמה דברים..ועוד. אני יודעת שאיני היחידה שחיה בפלנטה ואין סיכוי להשתלם לגמרי בדברים הללו..ויש לי נטייה לפרפקציוניזם.עדיין יש בי את אותם חששות. (אולי פחות מבעבר)וזה מתוך העובדה שאני רואה את הנישואים כדבר ענק ונשגב..
השאלה היא כזאת: 1. האם להמשיך לצאת ולפגוש בחורים למרות החששות הרבים? זה לא קצת "לעבוד על מישהו"?
(אני חייבת לציין שכשאני יוצאת לדייטים - אני משדרת רצינות וכובד ראש ואני באמת מרגישה את זה. אבל אולי זה לגמרי לא שלם? אם לדוג' הבחור שאיתו אני יוצאת "שש להתחתן" כבר ואני עוד תוהה.. ועוד משהו - אני מרגישה שעם השנים (גיל 21-25) אני משתנה וכביכול מתבגרת, ולומדת דברים חדשים.ואפילו הגעתי לאחרונה למצב בקשר שבו עניין החתונה היה באופק (הקשר הסתיים בגלל חוסר התאמה) )
2. כמה זמן ניתן להקציב להשתלמות??אם בכלל.
3. קשה לי להתפלל על הזיווג, (ותפילה בכלל) איך גורמים לתפילה לא להיות "רובוטית", אלא מעומק הלב? אז לבטח ארגיש באמת את הרצון האמיתי.מה קודם- רצון /תפילה? או אולי תפילה לרצון?!
תודה רבה, אני מודעת שהעניין "מתוסבך"..אשמח אפילו לתשובה חלקית.
תשובה
שלום
את מתארת תחושות וחששות של רבים ורבות. כפי שכתבת, לעולם לא נשתלם לגמרי, והנישואין מעצם טבעם הם חיבור של חצאים ולא של שלמים. אפשר להגיע עם חולשות וחסרים לברית הנישואין, זה בריא יותר מאשר להגיע מושלמים כביכול.
א.תהיי אמיתית. לא לעשות הצגות אלא להיות בדיוק מי שאת, ומה שצריך לקרות יקרה. חשוב להמשיך לצאת, ולחתור לנישואין בקצב שלך.
ב.מאה ועשרים שנה.
ג.תפילה דורשת לימוד. לפני התפילה יושבים וחושבים מהי תפילה, מה כואב לנו, ולאט כוספים לד' עד כדי תפילה.
בהצלחה