מתוסכלת, מבולבלת ומותשת

שאלה

שלום כבוד הרב,

כבר הרבה זמן שאני מרגישה מבולבלת ומתוסכלת, ולכן אני מבקשת אם תוכל, לענות לי כמה שיותר מהר לשאלתי.

אני בת 19, התחלתי שנת שירות שניה, השנה בבי"ח, שנה שעברה בחינוך ועבודה עם משפחות אתיופיות, הרגשתי סיפוק עצום.

הגעתי בלי הרבה מוטיבציה, בגלל שהרגשתי שחוקה מהשנה הקודמת, אבל בכל זאת רציתי לעשות שנת שירות נוספת.

על היום הראשון ששיבצו אותי במחלקה די קשה יחסית, רציתי לעזוב, אבל הכרחתי את עצמי לנסות. היו שבועיים שממש נהניתי, ואז היתה לי ממש ירידה, וביקשתי לעבור מחלקה, אחרי בערך חודש סידרו לי עבודה עם תנאים יחסית נוחים, שעות טובות ובלי לעבוד בימי שישי. חשבתי שאין יותר טוב מזה, ואני נשארת. העברתי יום יומיים בכיף, הרגשתי ממש טוב, אבל אז שוב היתה לי ירידה, פתאום הרגשתי שאני לא מוציאה מעצמי את מה שאני יכולה, שהעבודה היא ראש קטן והיא מדכאת את הפוטנציאל שיכול להיות לי בשירות לאומי, הרגשתי כמו ילדה קטנה וטיפשה שאומרים לה מה לעשות... אולי זה נשמע גאוותני, אבל זה ממש לא זה, פשוט ההבדל בין השנה לשנה שעברה הוא עצום, שנה שעברה עברתי תהליך מבגר כל כך, וגם התפקיד שלי היה עם סמכות, אני החלטתי את ההחלטות וכדו'..

אז אמרתי לעצמי שכנראה זה לא המחלקה שעושה לי רצון לעזוב, אלא השירות הלאומי בכלל, או הבי"ח בכלל.

ושוב, רציתי לעזוב הכל וללכת, הייתי כל כך סגורה על זה. אבל נזכרתי שמצד שני אולי כן כדאי לי להשאר, כי אני רוצה לעשות שנתיים, ואני נהנית מאוד עם החברות, ואוהבת את העיר, וכו'... אז החלטתי לנסות עוד קצת.

ושוב בא לי לעזוב, ושוב בא לי להשאר, ושוב לעזוב, ושוב להשאר. כל פעם שאני חוזרת הביתה- אני לא רוצה לחזור לעבודה.

אני מרגישה שאני חייבת חופש, חייבת חייבת חייבת!! אבל מנגד, אני רוצה להשאר שם, ואני יודעת שההנאה שלי תלויה המון באיך שאני מסתכלת על זה ובאיך שאני רוצה להרגיש. אבל קשה לי להינות. כשאני מסתכלת על ההמשך ורואה ששנה שלמה אני אצטרך לעבוד שם, אני שוב רוצה לעזוב. אבל אז מעודדים אותי ואני נשארת.

חשבתי לעבור לשירות אחר, אבל אני ממש נהנית במעונות ועם החברות ששם, וזה בעצם מה שעוד משאיר אותי שם.

אני משתגעת, באמת. זה משפיע עליי מאוד, אני מרגישה חלשה וחסרת מוטיבציה וכח לעשות כל דבר שהוא.

קשה לי להחליט מה לעשות. כל פעם אני אומרת לעצמי לנסות עוד, אבל כשאני מגיעה לשם אני רוצה ל

תשובה