מתוסכלת - למה רק אני צריכה להקפיד על צניעות?

שואלת יקרה,

"הנני מחפש תמיד מה שבתוך נשמתי, והעבדות החיצונה היא מסיעה את הדעה מהחיפוש הפנימי, לבקש לשווא בקצה הארץ את אשר לא ימצא במעמקי נפשי". (חדריו, הרב קוק)

"חטא אדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואיבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שה"אני" האמיתי נאבד ממנו. בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלוהי נכר, את ה"אני" העצמי עזב, זנח ישראל טוב." (מוסר הקודש, אורות הקודש עמ´ קמ)

זה הלָמה.
ואם את לא מבינה למה אני מתכוונת, אני אוסיף ואומר שלחיים שלנו יש מטרה עמוקה יותר מאשר כל המפגשים עם החברה, ולשם אנו שואפים. לחיים עם חזון, עם משמעות. חיים שיקלעו בול לתפקיד אותו ייעד הקב"ה בשבילנו.
זה מה שהנשמה שלך רוצה. כבר בגיל 13. היא רוצה לפרוץ החוצה, להתממש בחיי המעשה. היא רוצה להפוך אותך לבן אדם גדול. לבן אדם שלם.
כנראה בגלל זה הרגשת צורך לשלוח לכאן את השאלה. אם הכל היה חלק ושלם עם החברה, אז מה יש בכלל לשאול? אבל זה העניין. משהו בנו רוצה מעבר, מחפש משמעות.
וזה מה שהרבנים מנסים להכניס לך בכפית לפה בכל השיחות באולפנה. אבל אנחנו יודעים שמה שמגיע בקלות גם נעלם בקלות. כמו שאני שומרת יותר על כסף שעבדתי בשבילו, מאשר כסף שמגיע בקלות מההורים. מהמקום הזה אני מבינה את השאיפה שלך להבין היטב את כל האיסורים, את כל המגבלות, את כל עולם התורה. כדי שאלו ילכו איתך לאורך זמן. שתחיי אותם באמת.
העוצמות שטמנת בשאלה הזאת יכולות להיות מנותבות לכיוונים רבים. בעז"ה החיים עוד לפנייך.
אנסה לגעת בכמה נקודות שישפכו אור מזוויות שונות.

ראשית, את והתורה. התורה קדמה לעולם, התורה קדמה לנו, והיא היסוד לכל. כמו עמודים עליהם עומד ביניין. התורה לא חונקת. היא מנתבת. ברגע שמאמינים בקב"ה, ובוטחים בו ובתורתו, אז כל ההסתכלות על החיים משתנה. עדיין יש קשיים, אבל נקודת המוצא היא שונה, ומכאן גם כל ההתמודדות. צריך לעמול על זה הרבה. שהתורה היא זו שתהיה נר לרגלנו.
כדי להבין זאת יותר יש להתבונן על החיים בענווה. הקב"ה ברא את עולמו ושם אותי בתוכו. אז מי יודע מה יותר טוב לי, אני או הוא? מי אני בכלל שאחליט שמה שכתוב בתורה זה לא בשבילי?
הרבנים של האולפנא הם אנשים חכמים שעמלו שנים רבות בתורה. הם רוצים בטובתי. בוא נשמע להם, בטח יש דברי אמת בשיחותיהם.
אנחנו בתהליך של למידה והתקדמות שלעולם לא נגמר. תמיד יהיה משהו טוב ממני, בכל תחום. עלי להכיר במעלותי, אך בו זמנית גם בקטנותי, ובכך שבשכלי הדל לא תמיד הכל ברור לי ושעלי לכבד גדולים ממני.

נקודת הפתיחה הזאת חשובה מאד אבל בדורנו היא לא מספיקה. בואי ניגע במה שבוער בך בשאלתך.

אני לא רוצה לדקלם את כל מה שהורוני מדריכי ומדריכותי בנושא של בנים ובנות, הבגרות, ההבדלים, ודרכי החשיבה. אני מסכימה עם זה בכל ליבי, וגדלתי לפי זה, אך את התשובות האלה בטח ראית כבר באתר.
בכל זאת, עם יד על הלב, מי יותר בוגר בשבט, הבנים או הבנות? את חושבת שגם הם שולחים שאלות כאלה לחברים מקשיבים? בנים בגיל הזה זורמים עם עצמם. בלי לחשוב יותר מדי, והבנות שמתבגרות, ומפתחות את עולמן הפנימי, לעיתים נכנעות רק בגלל שהן לא החליטו. לא החליטו שמה שאולי היה מתאים לכיתה ד´ לא מתאים להן כבר עכשיו. שהן מסתכלות לא רק על הווה אלא גם על העתיד ודואגות שהוא יהיה נטול צלקות מהעבר.

זה קונצנזיוס שבנות ובנים הם שונים. שונים. מתנהגים אחרת, חושבים אחרת, מתקשרים אחרת. זו עובדה. כל המין האנושי מסכים עם ההנחה הזאת. אז איך אפשר עדין לחשוב שהידידים שלך הם כמו חברות? שכִּיף למשהו זה כמו כִּיף לחברה שלך?

עם איזה תחושה את חוזרת אחרי שראית סרט לא כזה צנוע עם הבנים בשבט? אל תגידי לי שזה לא גורם לך מבוכה ובאסה. זה לא המקום הטבעי. אנחנו לא יכולות להתנכר לעצמנו!

ואז אנו חוזרות לשאלתך, אז מה עדיף? לשבת בבית? התשובה היא: ממש לא!
התקופה הזאת זה בדיוק הזמן של השבט שלך להתגבש ולפעול. איזה כוחות יש לשבט מגובש. זה חברויות לכל החיים, זה הרמה של הסניף, הרמה של מפעלי חסד. ומלא חוויות. אבל מה, צריך לעשות את זה נכון, מבלי להשאיר לכלוכים על הדרך.
אין יציאות שאתן מארגנות רק לבנות? כל דבר חייבים לעשות ביחד עם הבנים? זה לא גזרה משמים שמכיתה ח´ עושים פויקה עם הבנים כל החברה. זה תלוי הרי בך. את חלק פעיל מהשבט ויכולה להשפיע עליו, לטובה או לרעה. אני מציעה לך לקחת את כל כוחות המנהיגות שבך (ונשמע שיש בך הרבה) ותפני אותם להשקעה בטוחה. השקעה שהיא לא יצרית, שלא תגרום לך או למשהו אף פעם כאב לב מיותר.

ושלא תחשבי שמי שבוחרת בדרך כזאת של שמירה על עצמה וסינון הפעילויות שהיא עושה עם הבנים היא מסכנה. ההפך המוחלט. כי מי שמחליטה בשכל מה מתאים לה ומה לא, וזאת לפי דרך אמת עליונה, היא אחת שאומרת אני בן אדם עם בחירה חופשית. אדם לעמל יולד. אני פועלת לפי צו נשמתי. מרוממת את המעשים שלי שיתאימו לאמונה. לא נכנעת. פועלת לפי הרצון שבי. לא נגררת אחרי היצרים הנמוכים, אלא מרוממת את אותם יצרים לצורך עבודת ה´.

בטח שמת לב שככל שאת גדלה את מקבל עוד ועוד סמכויות. עוד ועוד אחריות. וזה מה שנדרש ממך עכשיו. לקחת אחריות על החיים שלך!! להחליט באיזה צד את. הזה שעושה פשוט מה שנוח, או זה ששואף להיות עבד ה´ נאמן. וזו עבודה רבה, שלא קשורה רק ליחסים עם הבנים וצניעות. זה משפיע על כככככל החיים.
וכאן אני רוצה להעיר שהעובדה שאת באה ממשפחה חזקה דתית ושאת נמצאת באולפנה טובה מאד לא אומרת שום דבר על החיים שיהיו לך. האחריות היא אך ורק עליך. יתכן ובאולפנה נותנים לך כילים טובים יותר, אבל את, ורק את, מחליטה האם את רוצה להשתמש בהם או לא.

אני מבינה שמעצבן אותך שאומרים לך מה לעשות מבלי לעמוד במקום בו את נמצאת. איך הם יכולים לדעת מה טוב בשבילך?
אפשר לדמות את זה לאחות קטנה. את רואה שהיא תכף דורכת על איזה קליפת בננה. לא תרצי לעזור לה? לא תרצי למנוע זאת ממנה? הכל הרי מאהבה. ואם היא תגיד לך שדווקא בא לה להחליק על הבננה הזאת, תתני לה? זו סתם תהיה נפילה מיותרת, עם בכי, עם כאב. אז בשביל מה?
זה מה שכל השיחות האלה רוצות לחסוך ממך, את הכאבים. וזה בוודאות מתישהו כואב. סתם מכניס לבילבולים. תאמיני במי שרוצה בטובתך. סמכי עליהם. הם גדולים מאיתנו. הם יודעים יותר.
ולא, הם לא מטילים עליך משימה שהיא מעבר לכוחותיך. בידך הדבר. לקיים אותו עכשיו כמו שאת מבינה, ובעתיד להוסיף עוד קומה, ואחר כך עוד אחת. לאט לאט, בסבלנות.

דעי שהגיל שלך זה בדיוק הזמן להתחיל לבצע את הבירורים של איזה חיים אני מאחלת לעצמי. מה אני רוצה מעבר לכיף ולנוחות. בשביל מה לחיות. כל הבירורים האלו לוקחים זמן. לפעמים מטלטלים מקצה לקצה. מה שחשוב זה באמת לחפש כל הזמן את התשובה, כמו שאת עושה בשאלתך זו. יתכן ויש דברים שכרגע לא מתיישבים על ליבך, ואולי יכנסו אליו בעוד איזה שנה. גם הזמן עושה את שלו. העיקר שאת חוקרת. שאת רוצה באמת לשמוע את התשובות.


מאחלת לך המון הצלחה.
אשמח לתגובתך. אולי שוב פעם לא קיבלת תשובה לשאלתך, ויש צורך לחדד.

מעיין
maayanett@gmail.com