שאלה
שלום לכבוד הרב,
ברצוני לשאול שאלה שמטרידה אותי בעניין הרלוונטיות של משפטי התורה בימינו, בעיקר בתחום של ראיות הרשעות וכו׳.
כאשר לומדים מסכת סנהדרין, דיני דרישה וחקירה, ״מיגו״ נאמנות עד אחד וכו', וכל מה שקשור בזה, מתבקשת השאלה מה הרלבנטיות של הדברים האלה לימינו?
ואסביר:
הרי ברור שגם על פי דיני התורה לא נוכל להתעלם משלל הפיתוחים שעבר העולם מאז שנחתם התלמוד, וכיום אין שום סיבה להאמין לעדים יותר מאשר ראיות אחרות כגון צילום הקלטה בדיקות גנטיות שבבים אלקטרונים הצלבות מידע וכו׳. במקרים רבים הנאמנות שלהם תעלה בכפלים על נאמנות של עדים. אם כן, וכאשר השאלה היחידה שעומדת לנגד עינינו היא השאלה הרציונלית עד כמה באמת המידע מהימן, זה שאלה שכלית שנתונה לכל בר דעת לדון בה (כמובן שחכמי ישראל הם ברי דעת גדולים), אבל כל ההלכות של חקירת עדים וכו׳ הופכים לכמעט ולא רלוונטים, ברוב המוחלט של המקרים הבאים לבתי משפט פליליים כיום לא יהיה לתורה מה לומר בתחומים רבים (אם לא מה שחכמים הוציאו משכלם, שזה חכמה אנושית ולא חכמת התורה).
אשמח לתשובה מפורטת
תודה רבה מראש!
תשובה
שלום וברכה
הנושא הזה הוא נושא ארוך ומורכב.
השאלה מורכבת למעשה משלוש הנחות, שעל שלושתם ניתן לערער:
א. בסיס המשפט ההלכתי הוא על ידי עדים כי העדים הם הראיה הטובה ביותר.
ב. היום יש ראיות טובות יותר.
ג. יש אפוא לוותר על משפט התורה.
בשלוש ההנחות האלה יש אמת, אולם המציאות מורכבת יותר:
א. כל הלומד מסכת סנהדרין ומכות רואה כי ביחס לעדים אין מדובר אך ורק בראיה הטובה ביותר, אלא בהיות העדים חלק ממעמד משפט אלוקי, ברוח אלוקים ניצב בעדת א-ל. עד כדי כך שאף אם מעשה נעשה ממש בפני בית הדין, יש הסוברים כי יש צורך בעדים כדי לקיים את המשפט. הדבר אפוא מלמד כי תפקיד העדים אינו רק הראיה הטובה ביותר.
ב. כאשר מדובר על שני עדים שעברו דרישה וחקירה – יש עליונות גדולה מאוד לראיות אלה.
ג. כבר הר"ן בדרשות הר"ן דרוש יא ביאר כי התורה עצמה פותרת את הבעיות הפרקטיות שלה במשפט המלך ולא במשפט הסנהדרין. משפט התורה בא להשרות שכינה בישראל, ועל כן אורחותיו שונות.
מה שאירע אפוא בהלכה לאורך הדורות הוא שמחד גיסא ההלכה מצאה סדרי דין וסדרי דיון פרקטיים המאפשרים עד כמה שניתן את הדין לאור תפיסתה, ומתעדכנים לאורך כל הדרך באפשרויות השונות, ומאידך גיסא נותרו על כנם הציפייה והלימוד האינטנסיבי של משפט התורה ה"טהור".
כל טוב