שאלה
שלום הרב שרלו,
אחי הגדול נשוי כבר כעשר שנים, ויש לו ברוך ה' 3 ילדים.
כבר מתחילת נישואיהם אשתו לא ממש נכנסה למשפחה.
כל שיחה איתה מעט מביכה ונוקשה, ומעל הכל מרחף פחד מאיזה 'טאקל' אפשרי.
האח מאוד אהוב וגם האחיינים אבל עם גיסתי זה ממש לא הולך.
אמא שלי מוחלת הרבה על כבודה, וכולם משתדלים לטאטא דברים כדי לשמור על שלום בית וכבוד.
כל כמה זמן יש לגיסתי מעין התפרצות על המשפחה, ברוב הפעמים זה נראה בעיני לא ממש קשור לעובדות בשטח, מוגזם ולא נעים.
כל אחד מבני המשפחה כואב את המצב, ומוצא דרכים להתמודד/להתעלם.
שאר האחים שלי נשואים, מה שמאפשר להתחמק ממפגשים וקפיצות לבית האח, כל פעם בתירוצים שונים [מסיבה בגן, ילד חולה, לסדר את הבית]
אני ממש השתדלתי בנושא, להקפיד על ביקורים בימי שישי, לנסות וליצור קשר ואווירה נעימה, אבל שום דבר לא ממש עוזר.
כל פעם היא מוצאת סיבה להעלב ומטיחה בי דברים קשים.
אני מרגישה שזה ממש פוגע בבריאות הנפש שלי.
התפללתי על הנושא פעמים רבות, כי הרגשתי שלמרות ההשתדלויות המציאות ממשיכה להיות קשה.
ברור לי שהעובדה שלי עוד אין בית משלי ומשפחה שהקמתי גורם לי לקחת כל מילה/טאקל יותר ללב.
אחים שלי כבר לא מנסים, ועסוקים כל אחד בענייניו תוך שמירה על קשר רציף רק עם האח [היום שלכל אחד יש פלאפון פרטי אין חשש שיתקשרו והאישה תענה, כמו בטלפון בזק]
אנסה לפרט על המצב:
אין יחסי אהבה וקירבה, כל מפגש מעורר מתח, הולכים בין הטיפות ונזהרים בכל מילה.
כל 'דבר' קטן שעושים במכוון או סתם בהסח הדעת יכול להפוך להיות עניין שלם.
אני האחרונה שעוד ניסתה לפעול כנגד הקרע במשפחה, אני מרגישה שזה קשה מידי וזהו ניסיון שהקב"ה מעמיד אותי [ואת המשפחה] בו ואין לי את כוחות הלב והנפש להתמודד.
אני מפחדת לוותר לגמרי, בגלל ההשלכות של מה יהיה עם הקשר עם האח והאחיינים.
לפני כמה זמן הייתה שוב מריבה אחרי שהייתי שם שבת, וגיסתי מאוד נעלבה מההתנהגות שלי.
הרגשתי שהתנהגתי ממש רגיל כמו עצמי, ואפילו הצליח להיות לי די נחמד, אבל היא ממש נעלבה.
לא מצאתי כוחות אפילו להתנצל ורק יצאתי מביתם בוכה [גם האחייניות ראו אותי] אפילו לא ניסיתי להסדיר עניינים עם הגיסה. רק אמרתי לאח שלי שזה לא פוגם באהבה אליו ושחס וחלילה לא יפגום בשלום הבית שלו.
ממש הרגשתי מאז עצבות בתפילות ובעבודת ה', אני אובדת עצות.
הרגשתי שכל דמעה שלי ג
תשובה
שלום וברכה
כותרת מתאימה מאוד נתת בעצמך לשאלה הזו.
זו המשפחה שלך.
זה המקום בו את חיה.
את רשאית לעשות הרבה מאוד דברים במסגרת הזו, אולם נקודת המוצא היא שזו המשפחה.
אני מבין היטב את הבעיה עם הגיסה.
קשה כמובן גם לדעת את המצב מנקודת המבט שלה. אולי דווקא בשל העובדה שאתם אהובים ומסתדרים היטב מקשה עליה מאוד להיכנס למועדון שלכם.
אני מניח שעל אף שזה לא נראה כך כלפי חוץ – גם לה לא נעים מהמצב הזה.
ברם, ישנו כלל הלכתי יסודי של "שלך קודם לשל חברך".
את לא חייבת לעשות דברים שאת לא רוצה לעשות.
אם זה לא מסתדר עם האח והגיסה עכשיו – את רשאית להחליט בהחלט על צמצום הביקורים אצלם.
אין את צריכה לחוש עצבות בתפילות ובעבודת ד' בשל הדברים שעשית. אפשר כמובן לחוש עצבות ולהתפלל בשל המצב, אולם יש להבחין בין המצב ובין נטילת אחריות עלייך על דבר שאין את באמת אחראית עליו.
על כן הדרך הנכונה היא זו: בדקי את הגבולות שלך. טוב שאת הולכת עד הגבול, ומנסה לקשור את הכל בשלום בית. אולם אל תחצי את הגבול של "שלך קודם לשל כל אדם". אם כעת קשר הדוק עם אחיך וגיסתך הוא חציית הגבול מבחינתך, כי הדבר הורס אותך מבפנים – וותרי על כך זמנית, כדי שתוכלי לבנות את עצמך מחדש, ולא לחוש כל פעם נכשלת ואשמה.
כשתחושי שוב שאת רוצה לעמוד בזה, מסוגלת לעמוד בזה, ושזה לא חוסם אותך – יהיה מותר לך לשוב לקשר עם המשפחה של אחיך, אולם גם אז לא תהיי חייבת אלא לפי המצב.
כל טוב והרבה שלום