משמעות העונשים בתורה

שלום שואל יקר,
ניכר כי אתה בחור רגיש, ואתה מרגיש כי כל מיני אמירות משדרות לך אמירות שאתה אינך מסוגל לקבל מבחינה מוסרית. כל הכבוד לך, שאינך מתעלם מההרגשה שעולה בתוכך, ואתה פונה לברר את העניין.
מנקרת בך שאלה, שגם התשובה לה ברורה לך מאוד – ואתה צודק לחלוטין, היהדות אינה תומכת בסדיזם בשום אופן. סדיזם הוא מונח המתאר אדם המפיק עונג מגרימת סבל לזולת, ורק המחשבה על דבר שכזה מעורר ברוב בני האדם חלחלה. גרימת סבל לשם סבל היא תופעה נוראה, וודאי כי זו אינה הדרך שהקב"ה רוצה להנחיל לעולמו.

בגמרא בסנהדרין (מה, א) אומר רב נחמן דרשה המשקפת בעיני את היחס של התורה וחז"ל אל הרג:
"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה".
כלומר, כאשר בית דין דנים אדם למוות הם הורגים אותו בדרך שתגרום לו ביזיון מועט ככל האפשר. האהבה לאדם אינה פוסקת גם כאשר עלינו להרוג אותו, כדי לכפר על החטא שחטא.
ככלל כדאי להבדיל בין ביזיון שנגרם לגופות, לבין מקרים שבהם האדם סובל בעודו בחיים. בזיון לאדם מת אינו סדיזם; שהרי - כדי שאדם יתענה עליו להיות חי...
איננו רוצים להרוג אף אחד; אמנם, לעיתים וודאי כי אנו מוכרחים וחובה עלינו להרוג. "א"ר יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני שמואל א, רמז קכא). כמובן שהרג אינו דבר חיובי בשום פנים, והלוואי ונגיע למציאות בה אין בה לא יהיה הכרח להרוג.

כעת ניגש אל הביזיון הנגרם לגופות, אותו מתארים הפסוקים אותם הבאת. אצטט גם את הפסוק הבא מיד לאחר זה שהבאת - -ֵל נְקָמוֹת ה' -ֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ! - הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ! הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים! הגמול ההולם למי שמתגאה הוא – השפלה. כך גם בנוגע למצרים שהתגאו, ולבסוף הקב"ה הוא שהתנשא מעל גביהם - אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה - סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. ההריגה של המצריים, שהיו חזקים יותר מבני ישראל, גילתה את כוחו של ה' ואת העובדה שהוא עליון. מידת הנקמה שהפריעה לך, היא למעשה צדק ותגובה הולמת למי שהעז להתגאות ולהתנשא שלא בצדק.
מלבד זאת, קיימת ההתנגדות בסיסית עזה לביזיון גופות, והיא מתגלה במצווה - לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ (דברים כא, כג). האדם הוא צלם –לוהים, ולכן למעשה כל ביזיון של בן אדם מסוגל לבזות את הקב"ה – אלא אם כן יש ערך אחר שדוחה את החשיבות של שמירת כבוד המת (בדומה למשל ל-כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב [ברכות יט, ב]). למשל, כפי שראינו, כאשר הביזיון דווקא מקדש את ה' – אז יש לו מקום. כך גם מובן מקור אחר שציטטת - וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר (ישעיה סו, כד). הפגרים הללו מקדשים את שם ה', כפי שאומר הנביא. במקרה שכזה מותר לבזות את הגופות, אבל כמובן שאין שום מצווה או עניין בהנאה מהביזיון שנגרם!
כלומר לעיתים חשוב ונכון לגרום ביזיון לגופות, וזאת כדי לקיים ערך חשוב אחר.
"אני לא רואה שום תועלת או משמעות בעינוי לשם עינוי". כפי שאנחנו רואים, וודאי שאין תועלת בעינוי לשם עינוי, כלומר בעינוי לשמהּ. העינוי הוא צודק ובא להשיב לרשע כרשעתו. בנוסף, גם כאשר חובה עלינו לענות – אין שום סיבה ליהנות מהסבל שאנחנו צריכים וטוב שאנחנו גורמים. אנחנו צריכים לשמוח על כך שאנחנו ממלאים את רצון ה', אבל לא לשכוח את הדרך שבה שם ה' מתקדש – זוהי דרך שהלוואי והיא תתבטל.
הביזיון, העינויים והנקמה באים להביא דין צדק לעולם, או כדי לקדש ערכים אחרים. בעניין זה חשוב לדעת כי כאשר ערך נדחה מפני ערך אחר, הוא אינו מתבטל; למשל, כאשר פיקוח נפש דוחה שבת – קדושת השבת אינה מתבטלת – החשיבות הגדולה יותר של הצלחת הנפש היא זו שמכריחה אותנו לעשות מעשה שהיה אסור לנו לעשותו בלי סכנת הנפשות. השבת חשובה מאוד, ופיקוח הנפש חשוב יותר. וגם אצלנו – הימנעות מגרימת סבל היא חשובה, אבל יש ערכים שדוחים את הערך הזה.
מצב שבו אדם יוצר סבל לשם סבל הוא נורא, והדבר נוגע גם למציאות שהאדם גורם לעצמו לסבול ללא מטרה. לא רק סבל לשם סבל אסור, אלא גם סבל לשם הפקת הנאה; ההנאה אינה תכלית ואינה סיבה שמצדיקה את גרימת הסבל. הנאה זו אינה ערך מוסרי והיא נובעת ממקום אפל בנפש האדם.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מהי מטרת הסבל. כאשר לסבל יש תכלית וסיבה טובה ומוסרית, שלשמה אנחנו גורמים את הסבל – דבר זה יכול להיות לגיטימי ואפילו נדרש. כמובן שהורה שתמיד מסכים לכל מה שהילדים מבקשים ממנו, אינו מחנך טוב. אמנם הסירוב יעציב את הילד, אבל אם מדובר בסירוב מוצדק – ההורה מחנך את הילד ועוזר לו להתפתח כפי שצריך וטוב.
כך גם לנקמה יש מקום, אבל הוא מקום מסוים. למשל, ה' אומר למשה: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים (במדבר לא, ב). וכמובן שנקמה זו לא באה מסיבות סדיסטיות או תחושות בסגנון; בנות מדין החטיאו את בני ישראל, בעצת בלעם. מספר פסוקים אחר כך מובא הסבר לנקמה: הֵן הֵנָּה (הנשים) הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'. כלומר, הנשים היו אמצעי שבגללו מעלו בני ישראל בה' ועבדו את פעור, והקב"ה נגף את בני ישראל – משום כך מצווים אנשי הצבא להרוג את בנות מדין שאינן ילדות, שהרי הן החטיאו את בני ישראל.
נקמה באה לעולם כגמול הולם, ולא כעניין שנועד לגרום סתם סבל. זוהי מידת הדין, וגם לה יש מינון נכון, ולא תמיד אנו מצווים על נקמה; אבל אפשר להבין את ההיגיון ואת הטוב שבא לעולם בזכות שימוש נכון במידת הנקמה.
נסכם ונאמר כי לסדיזם אין שום מקום ביהדות, והרגשות שהתעוררו בך היו מוצדקים בהחלט. מלבד זאת, גם הנקמה אינה מתבצעת ללא שום סיבה או תכלית, וממש כמו שחובה עלינו להכניס לכלא פושעים, כך אסור לשתוק על עוולות ויש להשיב גמול ראוי והולם בכל מיני מקרים. עם זאת, מדובר על מציאות לא מושלמת, וכמובן שבאופן תיאורטי לא היינו רוצים להעניש או לפגוע באף אחד; ולכן צריך להיזהר ממידת הנקמה ומהכוח שלה, ולא להפריז בשימוש בה.
מקווה שהועלתי

חננאל
Hananel8@gmail.com