מרגישה שהתמודדות מעל לכוחותיי..דחוף!!

שלום לך.
אז לפי השאלה שלך אני מניח שעוד לא יצא לך ללכת לאופטיקאי ולהחליף את
המשקפיים שלך, אני צודק?
תשאלי את עצמך: נראה לי הפעם הוא התחרפן לגמרי! כאילו מה הקשר בין מה
ששאלתי על ההורים שלי לבין אופטיקאי ועל איזה משקפיים הוא מדבר בכלל?
אז אני מבין שלא שמעת עליהם...
אחלה, אז לפני שאת קמה בבוקר, איך שאת מסיימת להגיד 'מודה אני' את מחליטה
דרך איזו משקפיים את הולכת לראות את העולם, את החיים שלך.
לפעמים אנחנו לובשים את המשקפיים בכלל הפוך, ואז כל הדברים הגדולים
שאנחנו מקבלים מהקב"ה נהפכים לקטנים וכל הדברים והצרות הקטנות נהפכות
לגדולות
לפעמים בכלל קורה לנו ששכחנו לעשות חשבון נפש ולנקות אותם, ואז בבוקר,
המשקפיים קצת מלוכלכות באפור באסה כזה ואנחנו לא מבינים למה העולם שלנו
לא יותר פשוט, נקי וצלול.
מצד אחד, את מבינה שזה שכל העניין הזה של ההורים שלך הוא ניסיון משמיים, ככה שברור
שהמשקפיים שלך לא שחורות, ברור לך שזה מהקב"ה.
אבל עדיין, מה לעשות, את לא מבינה למה הכול כל כך קשה ולמה ההורים שלך
בטוחים שהם עדיין נמצאים בגיל ההתבגרות ואת והאחיות שלך צריכות לשמור
עליהם.
ויודעת מה? התחושה שלך מובנת לגמרי. כאילו גם ככה יש לך בטח אלף ואחד
דברים על הראש, וחברות, ומבחנים ורק זה חסר לך עכשיו.
אבל אם תנקי עוד קצת את העדשות, את האפור הזה, את התחושה של הבדיעבד,
תגלי בעצם שכל הניסיון הזה שהקב"ה הביא לך עם ההורים שלך, לא אמור
להיתפס אצלך בתור 'טוב נו, אז זה לא הכי מושלם שבעולם אבל לפחות בוא נוציא מזה
את הטוב'.
ממש אבל ממש לא.
על מי אנחנו מדברים פה? על המורה שלך לספרות קלאסית שבדקה לך את המבחן
אחרי שלא ישנה כבר יומיים וככה זה גם נראה?
יושב לו הקב"ה בשמיים מול המחשב שלו, גדול כזה, המילה האחרונה, ועובר על
כל המשפחות ומסדר להם שלום בית.
ואז איך שהוא מגיע למשפחה שלך, לא תאמיני אבל נפלט בטעות איזה ברק שפגע
במחשב וגם לנפילת מערכות והלם בשמיים...
אז לא, לא ככה הדברים עובדים.
ובדיוק כמו הסיפור של חב"ד שנכתב כבר בתשובה לפיגוע שהיה בבית חב"ד.
שישבו כל החסידים מסביב לשולחן וכל אחד אמר מה הוא היה עושה אחרת, זה
ישנה ככה והאחר ישנה ככה, עד שהגיעו לרבי שאמר להם:
אני? אני לא הייתי משנה כלום!
אם נולדת לבית שלך ולהורים שלך, אז רק בבית שלך עם ההורים שלך את יכולה
להביא את עצמך למקומות הכי גבוהים שיש.
אין לך כוח?
באמת? סגורה על זה, סופית?
כי אני בקומך ממש לא הייתי בונה על זה. לי דווקא נראה שמישהי צריכה
להתחיל ולנשום קצת ןלשחק חפש את המטמון, ואת יכולה להתחיל מעצמך.
יודעת כמה אנשים שמעתי כבר שסיפרו לי אחרי משברים שהם עברו שהם לא האמינו
איך שהם פשוט יצאו מכל המערות והתהומות האלו ואיזה כוחות הקב"ה הביא בהם?
עכשיו, מבחינה מעשית אני לא יודע בת כמה את ואיזה דיבור יש לך עם ההורים
שלך אבל ברור שכדאי להיוועץ באיש מקצוע או במישהו שיוכל להשפיע על ההורים
שלך לנסות ללכת לייעוץ זוגי, היום לא חסרים כלים בנושאים האלו.
אני מבין שזה לא נעים, אבל זה ממש לא קשור לבושה.
גם כי לא עשית כלום וגם כי אין לך מושג כמה לצערנו הדברים האלו שכיחים
את לא אמורה להשאיר את זה בבטן שלך! זה לא בריא וזה רק יהרוס אותך מבפנים.
יש מספיק אנשים עם כלים שיוכלו לעזור לך, רק מה שכן, תחליטי עם עצמך עם
מי נוח לך לפתוח את זה.
נראה קצת מהטון של הדברים שלך שהמצב כאילו אבוד.
אז את מוזמנת לגלות שאין ביהדות מילה כזו בכלל. 'אבוד'.
שום דבר לא אבוד. תחפשי מישהו שמכיר את המשפחה שלך מקרוב, רב, דודה,
ותראי איך דרכם תוכלי אי"ה להשיב לבית את השלום שהיה לו ועוד יהי'ה.
תאספי מחדש את עצמך, תסתכלי פעם אחת למעלה כדי להבין שכל הדברים האלו באים
מאבא שלך, מישהו אוהב, ידיד נפש ואחר כך תסתכלי פעם אחת למטה, לתוכך, כדי
לגלות עוד כמה כוחות נפש יש לך, לא רק בשביל להבעיר את עצמך אלא גם בשביל
להדליק את שאר הפתיליות שמחכות לך בבית...

רק טוב, בשורות טובות ושבת שלום!

אבינועם
Avinoam811@gmail.com