שאלה
אני אולפניסטית, דתיה אדוקה, ממרכז הארץ. בחודשים האחרונים אני חשה מוטרדת, ריקנות בלתי מוסברת שתוקפת אותי.
הכל התחיל מתגובה שכתבתי בפורום באנטרנט, אליה הגיב בחור צעיר. הוא שלח לי מסר, וכך הכרתי אותו. הוא בקש להחילף איתי מספר אייסיקיו, התחלנו לדבר... החלפנו גם תמונות, רק כדי שנראה איך השני נראה, ואז החלפנו גם מספרי טלפון. התכתבנו בעיקר ב-SMS... בפעם הראשונה בה דברתי איתו בשיחה חיה, המשפחה הייתה אצל קרובת משפחה, ואמא תפסה אותי. היא דרשה ממני לנתק איתו את הקשר. שלחתי לו SMS שמסביר מה קרה, וחשבתי שכאן זה נגמר.
כשחזרנו הביתה, חשתי אי נעימות ממנו. ולכן שלחתי לו מסר שמסביר הכל. שוב, אין לי מושג מה גרם לי לעשות זאת, חזרנו להתכתב ב-SMS. דברתי איתו בפעם הראשונה שיחות ארוכות ואמיתיות. גיליתי שהוא בחור מקסים, ושאני נהנית ממנו לא פחות משהוא נהנה ממני. אך גם הפעם נתפסתי. בזמן ההכנות לארוע בסניף לקחתי פלאפון של חברה, יצרתי איתו קשר - והסברתי לו בעדינות את המצב. הסברתי לו שזו לא רק אמא שלי, אלא גם אני, שחשה מוטרדת מכך שאני כאילו מכשילה אותו ביחסי בנים בנות, ולמרות שהוא מחה ואמר שזה לא נכון - לא יכלתי לקחת סיכון. נפרדנו במילים יפות. לא דברנו כמעט חודש.
לפני כמה ימים שוב קבלתי ממנו מסר. כששאלתי אותו מה השתנה מאז אותה שיחה, הוא אמר שהוא נהנה מאוד מחברתי, ושרק אם אני חושבת שזה מתאים, שאני אתקשר אליו באותו הערב. באותו ערב יצאתי עם אחותי ואמי. לקחתי איתי את הפלא. להפתעתי קבלתי ממנו 5 (!) שיחות, שלא יכלתי לענות להן בגלל שאימי הייתה לצידי.
שלושתנו התיישבנו במסעדה, ואז החלטתי לקחת את הלא ולהתקשר אליו. כל כך שמחתי לשוחח איתו, וגם הוא שמח, למיטב הבנתי... אמרתי לו שכרגע אין בידי האפשרות, אבל שארצה לדבר איתו בהזדמנות הראשונה, כי יש מס' דברים שצריך ללבן. הוא אמר לי שישמח לחדש איתי את הקשר, אבל רק אם אני מוצאת לנכון...
דברתי איתו כ-20 דקות, בלי שהרגשתי. אחותי יצאה לחפש אותי, ונתפסתי. שוב.
אמי כעסה מאוד. וכך גם אחותי. אחותי החליטה לקחת את הפלאפון ולשוחח עם אותו בחור. התנגדתי לכך, אולם היא אמרה לי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות, מכיוון שאני חלשה מידי - ולי לא הייתה ממילא דרך לשכנעה לעשות אחרת, לכן וויתרתי. כאב לי מאוד, אולם היא שוחחה איתו ודרשה ממנו, בעדינות כמובן, לנתק את הקשר איתי. הוא ביקש מ
תשובה
בעזה"י
שלום,
שאלה קשה מאד...
הפגישה הראשונה שלנו עם קשר,חיבור בין בחור לבחורה, מה שנקרא "אהבה" היא פגישה צורבת.
היא מפגישה אותנו לרוב לראשונה עם רגשות,תשוקות,רצונות שלא הכרנו לפני כן.
תחושות שמעידות על כך שאנו מתבגרים, שאנו הופכים מילדים לבני אדם מבוגרים, בעלי כח ובעלי אחריות.
אחת החוויות המופלאות והקשות של גיל התיכון היא השינויים הללו, הגילויים הללו שאנחנו מגלים בנפש שלנו,בתודעה,בלב ובכל מהותינו.
אנחנו הולכים ומתגבשים כאנשים שלמים, בעלי אישיות עצמאית, בעלי מודעות עצמית, בעלי שאיפות משלנו,חלומות אישיים,רצונות כמוסים וגלויים.
אנחנו הולכים ונעשים האדם שה' יצר אותנו, עם האופי שהקב"ה נטע בנו ועם הסגולות והנטיות שהאל טבע בנו.
זו חוויה שיש בה הרבה לבד, הרבה תחושה של בדידות, הרבה תחושה של "אף אחד לא מבין אותי" "אף אחד לא יכול להבין על מה אני מדבר/ת" זה קצת נכון.
כי דברים מתחילים לקרות בתוך הנפש, ניצני תודעה מופיעים, טעמים ראשוניים של רגשות עמוקים- אבל הדברים עוד לא הגיעו לכלל הבשלה ושלמות, עוד קשה לבטא וקשה להגדיר.
חלק (משמעותי) מהחוויה הזאת היא הצורך בהשלמה הזוגית, השאיפה הפנימית והרוחנית והנפשית (לצד זו הגופנית והיצרית) בבן/בת זוג שישלימו אותנו.
הקב"ה ברא אותנו חלקיים וציווה עלינו לשוב ולמצא את הצד,"הצלע" החסרה, את ההשלמה שלנו.
"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
ההתנגדות של רבנים רבים ומחנגים רבים, כמו גם של אמא שלך ושל אחותך (וכמו זו שאת מרגישה ויודעת בחלק מהתודעה הגבוהה שלך ובתוך ליבך שלך) איננה לנישואין ולקשר בין איש לאשה- קשר הנישואין הוא מקודש אצלנו.
ההתנגדות נובעת מחשש עמוק מזילות של הקשר הזה, מכך שהוא יבוא בבוסריות, לפני שמוכנים להכיל וליצור אותו כראוי.
אסור ויותר מכך, מסוכן ומזיק לבנות את הקשר הזה לפני שהאדם מוכן ושלם ובשל, לפני שהאישיות העצמית התגבשה גיבוש ראשוני.
חז"ל קבעו את הזמן הזה לגיל 18 (באופן מעניין כך גם המדינה שלנו כמו מדינות רבות אחרות).
אמנם היום במציאות המעט בעייתית רוב החבר'ה עוד לא מגובשים מספיק בגיל 18.
השרות הצבאי והלאומי, הישיבה והמדרשה נותנים קרקע להתגבשות ולהתבגרות. בעקבותיה אנו הופכים מוכנים- כל אחד בקצב שלו.
אך עדיין, זה חסר...
והחסרון,החלקיות,חוסר השלימות כואבים...
אז מה עושים?
ראשית יש לזכור ולהבין שזו תקופה מיוחדת אצל כל אדם.
אדם הולך ומתגלה, הולך ומתגבש כמו פרח שהולך ונפתח, כמו גור שלומד ללכת לבד.
יש בה באמת שמחה רבה מעצם ה"שהחיינו והגענו לזמן הזה"
שנית, יש להתחיל לחפש את עצמנו לפני שמחפשים את ההשלמה שמחוץ. לא צריך לנסוע להודו- הפוך צריך להסתכל על עצמנו מבפנים.
מי אני? מה אני אוהב? מה אני רוצה? על מה אני חולם וכיצד אני מממש את החלומות שלי? האם הם חלומות אמיתיים? כיצד אני מוציא החוצה את האני העצמי שלי? איך אני מתקן את מה שפחות טוב בי ואיך אני מגלה את הצדדים הנפלאים שבי שעוד לא יצאו לאור?
העבודה עם היצירה והעשייה החיובית תתן לך תחושה של מילוי- זו לא תחושה של שקר שנועדה להסיח את הדעת, זו עשייה ובנייה אמיתית של העצמי, של אשיותי, ביטוי עצמי של הנשמה.
יש כאלה שעדיין לא מרגישים את החסרונות העמוקים, יש כאלה שלעולם לא ירגישו (רבי נחמן היה אומר על אלו שהם ישנים כל ימיהם).
צריך לשמוח באמת גם בכך שמרגישים מחסור, שמרגישים כאב בריקנות משום שזה דוחף אותנו לחיפוש ולרצון עז להשלים...
צריך להתחזק, לא בססמאות שווא, אלא בעבודה חיובית, בחיפוש חיובי, בבניה בלימוד, בהתחזקות, ביצירה, באמת.
"ישמח לב מבקשי ה'"
השמחה באה לא דווקא מהמציאה אלא מהחיפוש ומהבקשה.
וכמובן להתפלל על זה...
הרבה שמחה הצלחה ואור ה' עליך
בברכה
אור
צוות ישיבת צפת
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם