מרגישה צבועה כשהיחס שלי משתנה מאדם לאדם

שלום חברה!
איזו שאלה יפה ו[צבעונית], אני מדגישה - לא צבועה. פשוט מרגישים הרבה צבעים שיש לך בתוך המילים המועטות שהעלית על הכתב. ברוכה תהיי.

ב"ה שברא את העולם עם מסגרות שונות וביחסים שונים של קרבה סביב האדם. לסדר הזה יש משמעות עמוקה. באופן טבעי אדם לא יכול להיחשף לכולם באותה מידה. זה בריא שזה יהיה כך. כי בעולם של תיקון, אנחנו לא יכולים לקבל את כולם באותה צורה ואנחנו צריכים מיקוד ופרטיות. זה אמצעי הגנה מפני הרגשה של תלישות, של זרות, המוניות, ופגיעה ביקר לנו, בציפור נפשנו בקרב המונים.

"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" אמר המשורר. גם אבא אוהב, ואחים ואחיות, למרות שהם רבים ומעצבנים לפעמים. הקב"ה בחר עבורנו את המשפחה ואת סביבת החיים שנגדל בה (עם הזמן אנו יותר ויותר שותפים בבחירת הסביבה...)כי היא הטובה ביותר לצמיחה האישית שלנו. כל אדם שנמצא סביבנו משקף לנו (כמו מראה) משהו מעצמנו. יש אנשים שנחמד לנו להיות איתם, כי אנחנו מרגישים אהובים ורצויים וטובים לידם. אפשר לומר גם כי אנחנו אוהבים את החלק מעצמנו שמשתקף על ידם, ויש אנשים שמפגישים אותנו עם חלקים בעצמנו שלא קל לנו לפגוש. כי אנחנו לא מושלמים, אבל יותר מזה, כי קשה לנו להודות בזה...

שורה אחרונה: כולנו רוצים אהבה. לאהוב ולהיות אהובים.

בחברת המשפחה, אנו חיים עם אנשים שלא בחרנו (חוץ מבן הזוג....) וחברים אנחנו בוחרים. יש יתרונות לחוסר הבחירה וליכולת הבחירה במשפחה ועם חברות.

משפחה בריאה לעולם לא תוותר על אחד מבניה, לא משנה מה יעשו. אצל חברות, כללי המשחק שונים... יש פחות נכונות לקבל הכל כמו שהוא, והרבה פעמים, באופן ישיר או לא, קשרים מתנתקים.

ההבנה האמיתית היא, ששני סוגי הקשרים נחוצים לנו להתפתחות תקינה. בשניהם אנחנו פוגשים את עצמנו, ולומדים איך להשתפר ולהתקדם. רק מה, בקרב משפחה, כשיש יותר מפגש, יש סיכוי גדול יותר שנפגוש את עצמנו מקרוב בכל מיני חלקים, טובים יותר או פחות. ושם יש הזדמנות לעבוד עבודת מידות רצינית, אם בוחרים לעשות זאת. זה יכול להיות מאיים, מאתגר ומהנה כאחד.

כמובן שלא מחפשים קשיים, הם באים לבד כשהקב"ה מחליט שצריך אותם. לכן יש לנו אפשרות להיות עם חברים שיותר נוח לנו להיות אתם, ולצמוח מתוך הנאה. גם אתם יש התחככויות שיוצרות גדילה, אם בוחרים לגדול מהם.

ובמילים אחרות - כשאנחנו עם המשפחה לפעמים אנחנו מאפשרים לעצמנו לעשות דברים שמול החברים לעולם לא נאפשר לעצמנו, וההיפך. וזה טבעי לחלוטין כי המשפחה זה מקום בטוח מסוג אחד, והחברות זה מקום בטוח מסוג אחר. בנוסף, החברות זה גם קבוצת השווים, שאנחנו מרגישים תמיד צורך להרגיש כמה שיותר שווים אליהם וקשורים אליהם, כדי שימשיכו לרצות להיות חברים שלנו.


לכן הסירי דאגה מלבך, את לא צבועה, את צבעונית. וזה בסדר גמור. יש בך הרבה חלקים, ואת מתחברת כל פעם ובכל מקום עם חלק אחר בך, מול אדם אחר שאת פוגשת. ההנאה נוצרת כשלומדים לקבל באהבה את עצמך, עם כל החלקים, בכל מקום שאת נמצאת. העצמי שלך אתך, אף אחד לא יוכל לקחת אותו ממך או לחילופין לתת לך אותו, במקומך.

כמובן שתמיד צריך לעשות השתדלות להיות הטובה ביותר בשני המקומות, ותמיד לעשות את רצון השם. במשפחה - כיבוד הורים, כיבוד אחים. בחברה - ואהבת לרעך כמוך. וכמובן לא לדבר לשון הרע ולרכל, לא לפגוע, וכן הלאה. בעצם הקב"ה נתן לנו את המצוות שבין אדם לחברו בין היתר כדי שלא נרגיש עם עצמנו "צבועים" כמו שאת מכנה זאת, אלא נעשה הכל לשם שמיים. אבל כמובן שזה עבודה על המידות וזה תהליך.

שיר שמתנגן לי בראש, ואני מקדישה לך:
השיר של גלי עטרי – שיר שיביא לך אהבה:

[לא תפסיקי לקוות
איך תצליחי לשנות
את עצמך, לכסות בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר
שאת רוצה ...]

אז לכי עם הרצון שלך, עם הלב, ובביטחון ובשמחה שירי לעצמך את השיר שיביא לך אהבה, בכל מקום, בכל זמן כמו שאת מאמינה, מקווה, מייחלת ומתפללת.

וד' יכוון דרכייך, ויישר אורחותייך, כי [הציפייה האמיתית שלו ממך, זה שפשוט תהיי את!]

ב"הצלחה רבה!
הרבה אור וטוב עם חג האורים המתקרב,
שד' יאיר פניו אלינו, ואנו נאיר פנים לעצמנו וזה לזה.

שלך,
שירה מחברים מקשיבים.
20shira@gmail.com