מרגישה ממש עצובה

שלום יקרה.
תראי, לכולנו יש תקופות קשות יותר. לך כפל כפליים- מסתיימת לה תקופה, את לא בטוחה מה את רוצה לעשות ולאן פניך מועדות. הרבה מההחלטות שתקחי היום חשובות מאוד לעתידך וזה מלחיץ ומדאיג- מי לא יהיה חסר סבלנות ואולי אפילו קצת עצוב בתקופה כל כך מסובכת?
יש לדעתי שתי אופציות והן תלויות באישיות: יש אנשים שכשקשה להם משתדלים להיות עסוקים- להעביד את עצמם בכמה תחומים, להתעייף ו"להעביר את העצב".
ויש את הסוג ההפוך- שצריך לעצור שניה, להסתכל, להתבונן פנימה, להחליט החלטות ואז להמשיך לרוץ.
אני לא מכירה אותך מספיק כדי להמליץ על אחת מהדרכים אבל אנסה לפרט מה טוב בכל אחת קצת, כדי שתבחרי לך מה מתאים לך.
אנשים שבוחרים להיות עסוקים עושים את זה לפעמים כדי לחשוב קצת פחות, כי ההרהורים מובילים אותנו הרבה פעמים לעיסוק במחשבות המטרידות.
את נמצאת בסוף שירות, שעולה משאלתך שלא היה מוצלח במיוחד. אולי זה הזמן "לתת גז" אחרון ולנסות לשפר את השנה שהיתה. קצת להשקיע , לנסות להשאיר לך חוויה מתוקה בפה. בדר"כ בחוויות אנחנו נוטים לזכור את סופן. אולי אם את חשה שלא מיצית את הנתינה השנה - תחפשי לך מסגרת התנדבותית שתוכלי להשקיע בה ותקבלי סיפוק מהעשיה. היו לי תקופות ארוכות שהתנדבתי במגוון מקומות והסיפוק.... חשבת אולי על לעשות שנת שירות נוספת? גם כדי להרגיש טוב יותר עם השירות, גם כדי לדחות קצת אולי החלטות קדימה, גם כדי למצות את עצמך.... סיפרת שהיית בדיכאון בשנה החולפת. אני חושבת שעגמימות קלה היא הגיונית- סיימת את בית הספר, עזבת מסגרת חברתית תומכת וברורה, קיבלת תפקיד חשוב לידיים- לא לכולנו זה בא בכזו קלות! ועוד את מציינת שדברים רבים מטרידים אותך! אז אם יש קשיים נוספים זה הגיוני על אחת כמה וכמה!
הדרך השניה שרציתי להציע לך היא לקחת פסק זמן לעצמך. גם בזה יש המון דרכים: מה את אוהבת? אני נוהגת לצאת להליכה רגלית ארוכה בשעות הערב. יש כאלה שבשבילם זה ים, רכיבה על אופניים, טיול. משהו עם עצמך. זמן שבו תוכלי לחשוב על מה שמטריד אותך:האם זה שד נורא כל כך? וכיצד מטפלים בו בגבורה? גיליתי שבין הטלפון, החברים, המחשב, ההורים והעיסוקים לפעמים אני לא שומעת את הקול הפנימי שבראש שלי שאומר לי מה אני רוצה ומה טוב לי. הקול הזה חשוב מאוד עבורנו. עבור השמחה שלנו- כי הוא מזכיר לנו את הדרך, את האמצעים ואת המטרה.
גם אני עברתי תקופה של עצב. קרו הרבה דברים בחיי שהיו קשים לי , וביחד עם הבלבול של מי אני ומה אני רוצה ולאן פני מועדות היה לי קשה מאוד. גיליתי שמה ששובר אותי בסוף זה הדברים הקטנים והמעצבנים. והחלטתי שאני בוחרת. בוחרת להיות שמחה על אף ולמרות. נכון שזה מאוד קשה ואפילו די צבוע לחייך לפעמים אבל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" וחיצוניות מאוד משפיעה על הפנימיות.
עצב הוא לפעמים מקור של געגוע לא מוסבר. את יודעת שאת מתגעגעת למשהו, אבל לא תמיד ברור למה בדיוק. זוהי תחושה של ריקנות, של משהו שחסר ואני מאמינה שהיהדות בדיוק באה ללמד אותנו למלא חוסרים ולהטעין מצברים. בתקופות הכי קשות האמונה היא מה שמצעידה הרבה אנשים קדימה. חוסר כזה, געגוע שכזה, יכול לבוא ממקום של החיפוש אחר דרך שאת נמצאת בו עכשיו, הבלבול הכל כך נורמלי. אבל חייבים לנתב אותו למקום נכון ואמיתי- של חיפוש, של התקדמות אישית, רוחנית. אבל מי שיכול לומר לך מאין זה נובע ומהי דרך הטיפול- זו רק את, מי שנמצא לך שם עמוק בפנים...
אל תשקעי ואל תשקיעי בעצב הזה. אני מציעה לך להשקיע בשמחה. כתוב " להיות בשמחה תמיד" זוהי דרישה גבוהה מאוד מן האדם- אבל התורה מכוונת אותנו כל הזמן לשאוף לגבוה, לרצות את המדרגה העליונה, גם אם ברור שזה קשה מאוד לעשות.
עצבות היא לא דבר רע- אם מפיקים ממנה את הדברים הטובים- הטיפוס מעלה, החיפוש והתיקון.
קראי קצת מכתבי רבי נחמן מברסלב שעוסק המון בענייני עצב- "אין שום ייאוש בעולם" ו"אדם צריך להרגיל עצמו לנגן לו איזה ניגון"- אלו אולי סיסמאות ידועות כבר, אבל אמיתיות בעיני- התרגלי לך לנגן איזה ניגון- משהו שאת אוהבת שיעביר את העצב מעל עיניך.
אני מצרפת לך כמה קישורים מעניינים בנושא:
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=64271
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=63860
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=58228
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=60232
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=31134

ראי שיש עוד אנשים שמתמודדים עם הנושא, ומה חושבים על זה רבנים שונים.
אני פה, מחזיקה לך אצבעות
ויודעת שאת חזקה באמת כדי לעבור את זה.
שלומציון
shlomtsionk@yahoo.com