שאלה
שלום רב.
1. האם האיסור לבחור לגעת (נגיעה של חיבה וכן נגיעה סתם) בחברתו הוא איסור מהתורה או מדרבנן? (כמדומני ששמעתי שיש בזה מח` רמב``ם ורמב``ן, וכן פעם שמעתי שאף בזה יש דין של יהרג ואל יעבור (אביזרייהו דגילוי עריות))
2. האם יש היתר לאח (מבוגר) לגעת באחותו (המבוגרת) - נגיעות רגילות וכן נגיעות של חיבה?
האם יש הבדל בנ``ל בין אח לאחות לעומת שכן לשכנה וכדו`?
3. מה דעת כבוד הרב על ריקודים משותפים של בני המשפחה בחתונה (כגון: אב הכלה עם הכלה, אח הכלה עם הכלה)? [הן בהיבט ההלכתי והן בהיבט הלא דתי]
4. מה דעת כבוד הרב לגבי ריקודים של החתן עם הכלה בחתונה (לעיני הגברים וכן לעיני הנשים)? [כנ``ל]
5. האם כבוד הרב שמע על מנהג לרקוד עם מטאטא (או משהו כזה) כאשר זו החתונה של הילד האחרון במשפחה? מה דעת כבוד הרבו על מנהג זה?
תשובה
שלום רב.
ישנה מחלוקת עקרונית בין הרמב"ם לרמב"ן האם איסור עריות של תורה הוא איסור רק בביאה או גם בנגיעה של חיבה. דעת הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם בספר המצוות ל"ת מצוה שנ"ג. אולם מן הראוי להדגיש דעת הרמב"ן היא שאם אדם עובר איסור דרבנן באופן קבוע הוא עובר איסור של תורה כך כתב הרמב"ן בעניני שבת וכך הבינו הרב קוק בשבת הארץ לענין שמיטה. לכן גם בעינינו גם לדעת הרמב"ן אם עובר כן באופן קבוע עובר על איסור של תורה. ועוד גם לדעת הרמב"ן יש בנגיעה איסור של קרבה חעריות האסור מדרבנן. לדעת הרמב"ם כל קרבה של חיבה אסורה מהתורה ומכיון שאיסור זה הוא איסור עריות יש בו לפחות אביזרייהו של עריות שגם על זה נאמר יהרג ואל יעבור.
אין איסור נגיעה בין אח לאחות אולם חיבוק ונישוק לאחותו הגדולה הוא מגונה.
שכן ושכנה הם אנשים זרים ולכן חלים ביחס אליהם כל האיסורים.
אין איסור לאב לרקוד עם בתו בחתונה אולם היות והריקודים צריכים להיות נפרדים לחלוטין לא נאה שהאב יכנס לעזרת הנשים לרקוד עם בתו. מנהג היה בישראל שרקדו בסוף החתונה עם הכלה וכן עשו גדולים אולם ללא נגיעה בכלה אלא באמצעות מטפחת במצב זה יכול גם האב לרקוד עם בתו שלא באמצעות מטפחת.
ריקוד החתן עם הכלה תלוי במנהג המקומות במקום או בחברה שמקפידים שלא לעשות כן אם יעשו כן זה חורג מכללי הצניעות.
יש הנוהגים בסוף חתונת ילדם האחרון לרקוד עם מטאטא עאין למנג זה שום שורש ומקור בהלכות ובמנהגים המקובלים בישראל ואיני יודע מה מקור מנהג זה אף שההסבר לכך ברור. איני מוצא בו טעם אבל הרוצה לעשות כן אין בזה איסור.
בברכה.
הרב אביגדור שילה